עולם שטחי והשמנה

ש לי וידוי אישי:

שטחיות העולם קשה לי.

העיסוק במראה חיצוני, בלבוש מחמיא, במיניות ככלי לערך עצמי, בלייקים כמדד לחשיבות ובמחמאות על איך רזית כמדד להצלחה.

אבל אני לא חושבת שהטיפול בהשמנה הוא עולם שטחי. להיפך.

הטיפול בהשמנה מגולל בתוכו הכל חוץ משטחיות.

כל חיינו אנחנו עסוקים בשאלת הערך העצמי.

כשאנחנו גדלים, אנחנו מקבלים מהסביבה את המשוב לכמה אנחנו שווים.

אנחנו רואים כיצד אנחנו משתקפים בעיניי הורינו, בעיניי חברינו לכיתה, בעיניי בן או בת הזוג שלנו ובעיניי ילדינו.

מההשתקפויות האלו אנחנו לומדים לאורך החיים

מי אנחנו, מה הערך שלנו, כמה אנחנו שווים,

וכמה מקום יש לנו בעולם

כגודל המקום שאנחנו תופסים בעיניי אחרים.

עד שיש לנו מספיק מידע כדי לגבש את הזהות והערך העצמי שלנו.

כשילדה עם השמנה גדלה בעולם,

היא רואה את עצמה נשקפת בעיניי הוריה, חבריה, מכריה,

והיא רואה את הכל:

את קמצוץ הבושה בעיניהם, את חוסר שביעות הרצון,

את השאיפה לשנות אותה, לשפר אותה,

לו רק היתה קצת פחות שונה וקצת יותר כמו כולם...

את ההשתקפות הזו היא תטמיע בתוכה בין אם תרצה ובין אם לא,

וכך תגדל להיות פחות שבעת רצון מעצמה,

שואפת כל הזמן להשתנות, להשתפר,

לו רק היתה קצת יותר טובה אולי היתה שלמה יותר.

לא צריך להיות אדם עם השמנה כדי להבין את הבור שנפער

כשההשתקפות שלנו בעיניי האחר שבורה.

אני אף פעם לא הייתי ילדה שמנה.

ולמרות שבעולם השטחי של חיינו

אנשים מחפשים מודל חיקוי שיוכלו להזדהות איתו,

אני יודעת שהעובדה הזו לא משנה, מקצועית או אישית.

כי את נפש האדם הלא שלמה ובעלת ההשתקפות השבורה אני מבינה.

לבור שנפער מתוך השתקפות עצמית שבורה צורות רבות.

לכולן מכנה משותף: חלל גדול שלא ניתן למלאו לרוויה.

חלק מהאנשים יבחרו למלא אותו באכילה.

למלא אותו באמצעות מילוי גופם.

כי גוף מלא, גדול, שמן,

הוא באופן פרדוקסלי קל יותר להסתרה.

ואם תסתירי את עצמך אולי לא יוכלו לראות

כמה את שבורה ולא שלמה.

הרי את לא ניתנת להשתקפות מלאת גאווה בעיניי החברה.

ואת הבור שלך לא ניתן למלא באכילה,

רק להסתיר.

הטיפול בהשמנה אינו שטחי בעיניי. להיפך.

הוא עולם ומלואו.

הוא העיסוק בנבכי הנפש ובמהות התפיסה העצמית.

והוא לעולם לא מסתיים בהרזיה.