משאב מוגבל

אני כל הזמן אומרת למטופלים שלי שכוח רצון הוא משאב מוגבל. אי אפשר לתקתק את הכל בחיים -

קריירה, זוגיות, ילדים, בישולים, ניקיונות, חברים ועוד אלף דברים, ולהתפלא שמשהו נופל בין הכסאות. אגב, בדר"כ זו התזונה שלנו שנופלת.

אבל אנחנו לא מבינים שזה לא אנחנו אשמים, שאי אפשר לג'נגל בו זמנית ובהצלחה יותר מ 10-15 דברים, בלי להפיל לפחות אחד מהם על הרצפה. במקום זה אנחנו מתעקשים להאמין, שזה נופל בגלל חולשה שלנו, בגלל עצלנות, כי אין לנו את היכולת לשלוט בעצמינו, או פשוט כי לא רצינו מספיק חזק.

בזמן האחרון אני עסוקה באלף דברים, ויש לי מצגת אחת חשובה שאני לא מצליחה להרים. מה זה אומר לא מצליחה להרים? בואו נאמר שאין לי אפילו קובץ ריק עם השם של ההרצאה במחשב, עד כדי כך אני לא מצליחה. ואני מוצאת את עצמי חושבת לאחרונה מה זו הדחיינות הזו, ואז מתחילה להרגיש אשמה. אולי בכלל אני לא מספיק טובה? אולי אין לי את היכולות או הידע להכין מצגת כזו, ולכן אני דוחה, כי אני לא יכולה?

אתם מבינים, גם אני התחלתי להאמין, שזה בגללי, שאני אשמה, שאני פשוט לא מספיק טובה. שכחתי את מה שאני כל הזמן אומרת לאחרים - שכוח רצון הוא משאב מוגבל, ושאי אפשר לג'נגל כל כך הרבה כדורים, בלי שלפחות אחד מהם יפול על הרצפה.

הכי קל זה להאשים את עצמינו. העניין הוא, שהאשמה עצמית כמעט אף פעם לא מקדמת שינוי. להיפך, היא משאירה אותנו תקועים עם הצוואר עמוק בחול, בהדחקה-דחיינות-פחדנות של אנשים שלא שמים לב שהם קורסים. ובמקום לפקוח את עיניים ולראות

שמשהו צריך להשתנות, אנחנו ממשיכים להרגיש אשמים ולא לפעול. משותקים.

גם אני נפלתי לזה. אנחנו שוכחים לפעמים שאנחנו לא מכונות שזמן הוא לא המשאב הפנוי היחיד שצריך כדי לפעול, צריך גם מנוחה לנפש, השראה, אמונה עצמית ואוויר לנשימה. ואם כל מה שאנחנו עושים זה לפעול ולסמן וי על מטרות, פלא שלא נשארים לנו כוחות להגשים חלומות כמו להכין מצגת מעולה,

או לרזות?

השבוע הזה החלטתי שאני לא נכנעת לרגשות האשמה, אלא הולכת לאסוף משאבים - מנוחה לנפש, השראה, אמונה עצמית ואוויר לנשימה, ומשאירה מאחור את תחושות הכישלון והספק העצמי. הן לא באמת מקדמות אותי. זה בסך הכל עניין של משאבים מוגבלים, בן אדם אחד, וכמות העומס שבחרנו לשים על הגב שלנו.