להתחיל (שוב) מהתחלה

מה אם אף פעם לא אגיע?

מה אם בחיים לא אהיה מרוצה?

בכל פעם שהיא היתה מתחילה שוב דיאטה,

זה תמיד הצליח לה קצת, ואז נכשל הרבה.

בשנים האחרונות, בכל פעם שהיא מנסה שוב להתחיל,

ישר עולה בה הקול הזה של הפחד

ומתיישב לה בול מול הפנים,

ככה שאי אפשר להתעלם ממנו,

ואי אפשר שלא לשמוע אותו אומר:

למה שתצליחי אם זה אף פעם לא עבד?

מה אם כל המאמץ הזה יהיה שוב לשווא?

מה עם להנות קצת בחיים, כמה אפשר לשמור,

למה את פשוט לא משחררת, גם ככה שנינו יודעים איפה נגמור.

אז כל הזמן הזה היא שומרת לה קלף בשרוול,

יום אחד היא תחליט ואז תנסה לתת לזה את הכל.

אבל בינתיים, היא שומרת על קצב קבוע:

צעד אחד קדימה

ושני צעדים אחורה.

יום של שמירה, יומיים של פריקה.

הרי למה לה להתאמץ אם התוצאה ידועה?

כמה אנרגיות התכלו על להתחיל מהתחלה,

כל התגייסות של רצון גוררת איתה קולות של מלחמה

כל קמצוץ אמונה מביא איתו נבואה שחורה שמגשימה את עצמה.

אפשר לרגע ממש להישאב לאשליה.

כאילו שבכלל עוסקים פה בעניין של אמונה.

כאילו שאפשר לנבא את העתיד על סמך מה שהיה.

אבל זוהי יכולת אנושית קדומה,

לגרום לעצמינו להאמין שהכשלון מחכה מעבר לפינה,

ולו רק כדי להגן על עצמינו מעוד פגיעה.

אם רק הייתה יכולה למחוק

את זכרונות העבר שלה

הייתה יכולה אולי לראות, מפוכחת מהאשליה,

שבהווה, ממש עכשיו,

יש לה את כל מה שהיא צריכה.

שהיא כבר רוצה,

כבר מוכנה,

וכבר מסוגלת,

ללכת בדרך שלה.

אף אחד לא רוצה ללכת באותה הדרך ושוב ליפול,

אז רבים נשארים במקום,

וצופים מהצד בתסריט החוזר של העבר,

משחזרים אותו כאילו יקרה בוודאות גם מחר.

הכל כדי לא לצעוד,

איפה שאפשר שוב ליפול,

עד שקל לשכוח

שאפשר גם

לעוף.