חרבות ברזל, יומן מלחמה
103 ימים עברו מתחילת המלחמה.
103 ימים שהוא לא פה. בן הזוג, אבא של התינוק שלכם, לא בבית.
103 ימים של לקום לבד, ללכת לישון לבד, לאכול לבד, לדאוג לבית לבד. לדאוג לו, לבד.
103 ימים של לומר לעצמי – תגידי תודה שאת יכולה לישון בבית שלך, במיטה שלך. תגידי תודה שאת יכולה לאכול. תגידי תודה שהוא בחיים. תגידי תודה שאת יכולה לקום לבן שלך כשהוא בוכה. תגידי תודה שאת יכולה לחבק אותו באחת בלילה, בשתיים, בשלוש, אז מה אם הוא בוכה כבר שעתיים ואת מתה לישון? תגידי תודה.
שלוש בלילה, שולחת לו הודעה שאת לא יודעת איך להתמודד יותר עם הלילות וההרדמות,
את רק רוצה לישון והוא לא מפסיק לבכות ולקרוא אבא.
וי אחד, ההודעה לא תעבור אליו, את יודעת.
ובכל זאת מעבירה עוד שעה בלבהות במסך ולקוות לעוד וי, שיהיו 2.
אולי אז תצליחי לחזור לישון.
ארבע וחצי, הוא שוב מתעורר.
את קמה אליו ומחבקת.
תגידי תודה.
זהו, הוא בגן. יש לך 9 שעות רק לעצמך.
תגידי תודה. היום את חייבת להיות יעילה – לשבת על המחקר, לכתוב למטופלים, להכין כמה פוסטים.
את מגלגלת עיניים, איך אפשר לכתוב על אכילה בריאה, לתת טיפים בזמן מלחמה?
יש אנשים שאין להם בית, שאין להם אוכל, שאין להם את עצמם. שבויים.
מי רוצה לדבר על דברים של שגרה? זה מרגיש לך מנותק.
את פותחת YNET, להתחבר..
כעבור שעתיים של גלילה ברשתות ובאתרי החדשות את מרימה את הראש.
יש לך סחרחורת של כעס ותסכול, את לא יודעת אם בא לך לבכות או לצרוח,
אבל זה לא משנה, גם ככה כלום משניהם לא יוצא לך מהגוף.
אולי כדאי לאכול משהו?
הנה עוגה שמישהי שמתנדבת מהשכונה הביאה לך לשבת.
אני רק אטעם, את אומרת לעצמך, לא פרוסה שלמה.
את יושבת ואוכלת מהעוגה ככה כמו שהיא מהאריזה, עם מזלג קטן.
זה טעים אבל אין לזה טעם.
אכלת מלא עוגה לארוחת בוקר. יש לך קצת בחילה.
היום את חייבת לצאת לריצה! די, זה לא נורמלי להתנהל ככה.
חוץ מזה שזה חשוב לחוסן לתפקד ולהיות בריאה.
וזה חשוב לכלכלה לצאת לעבודה.
אז כדאי שתתאפסי על עצמך במהרה.
את קמה מהכסא והולכת להכניס את הבגדים הקטנים שלו למכונת הכביסה. אח"כ למייבש.
כבר שתיים ועוד מעט נגמר הגן, אין טעם שתפתחי את המחשב לעבוד עכשיו.
את יושבת ומקפלת את הבגדים הקטנים שלו, קיפולים ישרים ושווים.
את מסדרת אותם בשידה שלו בטורים ישרים.
לפחות יש לו בגדים נקיים.
תגידי תודה.
מה אכלת היום?
אולי כדאי לאכול משהו חוץ מעוגה. מה יש במקרר בכלל?
אין פירות וירקות כי לא הספקת לקנות, איזו אמא גרועה.
זה לא שלא היה לך זמן. עכשיו כבר צריך לצאת לאסוף מהגן.
את תוקעת חתיכת חלה ויוצאת בלי ללעוס הרבה.
עוד פחמימה ריקה לבטן ריקה לנשמה ריקה.
קדימה לשים חיוך ולקחת אותו לגינה.
חושך בחוץ, עברו כבר מלא שעות של משחק,
את עייפה ומעודדת את עצמך שבטח כבר שעת אמבטיה והרדמה,
אבל השעון אומר שרק חמש ורבע.
אז מה אם זה מרגיש לך כמו אחת בלילה?
תגידי תודה שיש לך עוד זמן איכות איתו.
לאבא שלו בטח קר עכשיו והוא היה מתחלף איתך
כדי לשבת ולצפות בקטני מחייך והולך את הליכת הברווז המצחיקה שלו.
את שומעת צעדים ליד הדלת. איזה פחד.
כל הדם שלך עובר להתרכז באוזניים כדי לחדד את השמיעה.
מי זה עולה בבניין? זאת ההליכה של השכנים?
זה נעצר בקומה למטה או שהם ממשיכים לעלות במדרגות?
מה קורה אם ידפקו לי בדלת עכשיו?
המחשבות עוברות ושכחת לנשום. את קולטת את זה ומוציאה אוויר. הלב דופק על מאתיים.
שקט בחדר המדרגות. האיום עבר. לבינתיים.
התינוק רעב. את מושיבה אותו על הכסא ומביאה לו לאכול.
אוכל בריא כמובן – יוגורט, ירקות, מאפינס שהכנת לו במיוחד.
גם את רעבה אבל אין לך כוח לקום שוב כדי להביא לעצמך.
אולי הוא ישאיר משהו ותיקחי ביס.
עוד מעט כבר זמן אמבטיה ואחרי שירדם תשבי לאכול כמו שצריך, את אומרת לעצמך.
אולי אפילו תזמיני מוולט משהו שווה, תתפנקי.
את מזכירה לעצמך שיש אנשים בשבי שלא אכלו. יש לך בחילה.
אבמטיה, בקבוק, סיפור, חיבוק, שמה אותו במיטה, מחכה רבע שעה ומלטפת...
את חושבת שהוא סופסוף נרדם ומנסה לצאת מהחדר.
בכי. ככה עוברות להן שעתיים...
הוא נרדם. השעה תשע בערב. מרגיש כמו אמצע הלילה.
את רעבה ועייפה ולא התקלחת מאתמול (אולי משלשום?).
אם אזמין עכשיו משלוח מוולט הוא יגיע רק עוד שעה, את חושבת לעצמך.
שעה זה המון במונחי זמן מלחמה של אשת מילואימניק שלא ממש ישנה,
וגם ככה לא מתחשק לך שום דבר למרות שאת רעבה.
יש קצת שאריות פסטה. את מתלבטת אם לחמם או לאכול קר.
את מחממת טיפה. זה קר עדיין אבל אין לך כוח לחמם שוב.
גם ככה את בכלל לא אוהבת פסטה.
עכשיו את סתם מתבכיינת, יש אנשים שאין להם מה לאכול, שכחת?
איך אפשר לשכוח? איך אפשר לחשוב על משהו אחר?
אין מקום לרחמים עצמיים, את מתלוננת על יומיים בלי מקלחת?
בושה.
בסוף לא יצאת לרוץ היום. אפילו לא להליכה.
אומרים שזה עושה טובה לנשמה, אבל לא מרגיש לך מותאם למצב עכשיו להרגיש טוב בנשמה.
את כועסת ואין לך על מי.
אולי תאכלי עוד מהעוגה?
כשהוא לא פה זה פחות טעים אבל מילא.
אומרים שזה טוב לנשמה.
מותר?
ואם זה מלווה ברגשי אשמה,
זה פחות נורא להרגיש טוב לדקה?
הבטחת לו שלא תצפי בחדשות, הוא אמר שאת לא צריכה אם זה עושה לך כל כך רע.
אבל הבית שקט וכל מה ששומעים זה את הרחפן בחוץ שמזמזם וסורק את השכונה.
אולי הוא שומר עליך, את אומרת לעצמך, ורגע אחרי קמה לנעול את הדלת ולסגור את התריסים.
שקט כל כך בבית, אין פה כלום. ריק.
את פותחת טלוויזיה, הקולות בראש גרועים יותר מכותרות החדשות.
את צופה והלב מתכווץ, לא חשבת שהוא יכול להתעצב עוד.
טעית.
את מביאה שוב את העוגה, מה זה כבר משנה?
מחר יום חדש ואולי תכיני לך אוכל בריא,
זה חשוב כדי לשמור על החוסן הלאומי.
את אוכלת את העוגה ככה מהאריזה,
והיא טעימה ואין לה טעם בו זמנית.
זה אפשרי?
103 ימים, ועדיין סופרים.
וזה היה רק יום אחד.
את קמה לתינוק,
הוא שוב בוכה וקורא לאבא...
