איך אפשר

איך אפשר להרגיש מפוצצת ובכל זאת לקחת עוד ביס, ועוד ביס אחריו?

כמה פעמים אפשר להגיד לעצמך די, שצריך להפסיק, ובכל זאת להמשיך?

איך יכול להיות שאני עד כדי כך דפוקה?

את כל זה היא שאלה אותי בעיניים יבשות, אבל בלב שלה היתה סערה. ראיתי את זה לפי איך שדיברה.

אפשר, בטח שאפשר,

להמשיך אחרי שהבטחנו שדי, לא עוד,

אפשר לאכול עד כאב, עד בחילה,

ואז לשבת ולדקלם לעצמינו צרור של הבטחות,

רק כדי לחזור על הכל שוב למחרת מהתחלה.

אפשר להגיע למצב שאת שונאת את עצמך כל כך,

שאת בזה להתנהגות שלך עד כדי כך,

שכמעט וביטלת את הפגישה כי התביישת לספר,

שאין לך שליטה, שאת לא כזאת מוצלחת וטובה,

שאכלת עד שהיתה לך בחילה,

ושזאת לא הפעם הראשונה,

וגם לא תהיה האחרונה.

אפשר, והאמת היא שזה אפילו תרחיש די מוכר.

את לא היחידה שבוחרת לכעוס על עצמה

להתכסות בעצב ובאכזבה

ולדבר על המשקל שעה

להתנצל, לכפוף ראש,

להרגיש לא שווה.

אפשר.

אבל זאת לא הדרך הטובה.

וכשאת לא יכולה להיות טובה עבור עצמך,

אני בוחרת לא לתת לך לצאת עם ראש מורכן

אלא להראות לך כמה את כן חזקה, וטובה, ומוצלחת,

כמה ההתנהגות שלך לא מביכה,

היא אנושית, אמיתית, כמוך.

אם רק יכולתי לעשות קסם ולגרום לך לראות לשניה,

את כל מי שהתנהג כמוך בדיוק באותו הרגע בעולם, אפילו רק במדינה,

אז היית רואה שאת לא לבד ולא היחידה,

שאת שותפה, ואת שווה.

רגשות הם דבר אוניברסלי,

וזה תמיד מקסים אותי מחדש לגלות,

איך אכזבה עצמית, כעס עצמי, הלקאה עצמית,

יכולים לכסות על כל כך הרבה מחשבות,

כמו ענני גשם שלא נותנים לראות,

את כל מה שבאמת מפריע לך בעולם אבל את מתה מפחד לחשוף,

אז את נשארת בעננה הזאת של אכלתי עד כדי בחילה,

וכמה אני נוראית ומגעילה.

עננה מגינה.

אני לא יודעת עוד כמה זמן, אם בכלל, יתפזרו העננים שלך,

אבל הייתי רוצה שתוכלי לראות,

שכל בוקר מחדש, כל רגע מחדש,

יכולים להיות לך שמיים נקיים

וזריחה מופלאה

ושבין אם מעונן או לא

את

תמיד

נפלאה

<3