עבדים של המשקל
אנחנו עבדים של המשקל שלנו.
איך אני יודעת שאנחנו עבדים שלו? כי הוא שולט לנו על מרכז הכובד - הרגש. וכשלמישהו יש השפעה כל כך מרכזית על העצב הכי רגיש שלנו, הוא שולט בנו.
הוא יחליט עם איזה מצב רוח נלך לעבודה בבוקר,
ועם אילו תחושות נשכב לישון בערב.
וזה כל כך אבסורד שאנחנו עבדים של המשקל שלנו,
ששולט לנו על הרגש,
כי הרגש הוא זה שבעצם שולט לנו על האוכל.
תקראו את זה שוב ותציירו מסביב מעגל - כי הנה לכם מעגליות האכילה הרגשית בחסות שלטון הרזון.
אנחנו חיים בעידן שבו אין מחסור בידע, ובינינו, זה ברור שכמעט אף אדם שמן לא הגיע למצבו כי הוא לא יודע איך לעשות דיאטה או מה לאכול.
אז איך העובדה שכולם יודעים מה צריך לאכול כדי לרזות ושכולם רוצים (או חושבים שהם צריכים) להיות רזים מסתדרת עם המציאות בה אנחנו רק הולכים ומשמינים?
האמת היא שאנחנו חושבים שיש לנו יכולת לפעול מתוך היגיון, כשבעצם מי ששולט בעניינים הוא הרגש. זו מונרכיה מוחלטת ואין בה שום הטבות גם לא לגדולי המשכילים.
דיוויד יום, פילוסוף שחי במאה ה-18, טען כי הרגשות הם אלו שמשפיעים על הרצון ומניעים אותנו לפעולה, ואילו השכל הוא רק עבד לרגשות.
אז אם הרגש שלי הוא שאני לא ראויה, או לא שווה, או לא מספיק טובה, או סתם "שמנה" (שמנה זה לא רגש, ובכל זאת התחלנו להרגיש כך),
אותו רגש שלילי יוביל אותי לחפש משהו מנחם, ורצוי שיהיה עם ציפוי מסוכר.
אפשר להתפלסף על זה סחור סחור ימים,
אבל בתורת השינוי אומרים שכדי להתקדם לפעולה צריך להפסיק לנתח את הבעיה ולהתחיל להתמקד בפתרון.
אם הרגש הוא זה שמוביל אותנו, ולא ההיגיון,
אז זה לא באמת משנה כמה קלוריות אני "צריכה" לאכול ביום.
זה גם לא משנה כמה אני אמורה לשקול לפי הטבלאות,
או באיזו מידה במכנסיים אני רוצה להיות.
זה כן משנה איך אני רוצה להרגיש.
המשקל הוא לא המטרה.
המשקל הוא רק התוצאה.
המטרה היא ללמוד לאכול, ולחיות, בצורה כזאת שתרגיש לי טוב:
לאכול בהנאה ובמידה,
בתאווה אך בשליטה,
בחופש עם גבולות,
בספונטניות ידועה מראש.
וכשנאכל כך, הרגש - זה שמוביל אותנו באמת לפעולה, יהיה חיובי יותר, חזק יותר, נעים יותר לשאת. הוא יוכל בהיותו רגוע ומסופק ושלו, ללחוש לשכל:
"הי, אני לא באמת רעב. זה שאני רוצה לאכול לא אומר שאני צריך. יש לי עוד אלף מגירות שיכולות למלא אותי חוץ מהעוגה הזאת".
או ללחוש לו:
"הי, אני עצוב. שב איתי כאן בקצה הצוק. שב איתי בבדידותי, בעצבותי, בכאבי. אל תלך עד שאבכה ואז אחזור שוב לעצמי".
וגם:
"הי, שכל, בא לי משהו. אני לא יודע מה בא לי אבל אני לא רגוע, וכשזה קורה אני רגיל ללכת לאוכל. אולי תעזור לי לחשוב, למה אני באמת זקוק?"
(מתוך "שיחות שהתקיימו בראש שלי, בין השכל ללב". הוצאת עצמי).
אז מה אתם אומרים, תהיו אמיצים מספיק כדי להפסיק לקיים שיחות עם המשקל, ולתת לשכל ולרגש לדבר ביניהם?
