עבר, הווה, עתיד והפער ביניהם

היום בשיחה עם מטופלת כשנה אחרי ניתוח,

נזכרתי שוב בכמה העבר שלנו משפיע על ההווה שלנו,

על איך אנחנו תופסים את עצמנו,

ועל הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לגבי העתיד שלנו.

לפעמים נראה שהעבר שלנו נדבק כמו כתם המסרב לרדת,

ומעכיר את כל שאר הדברים הטובים.

לפעמים כתם אחד יכול לגרום לנו לזרוק גם את הבגד הכי יפה לפח.

ולפעמים, אם מחכים מספיק זמן, הוא הולך ודועך עד שכמעט ונעלם.

וזה הכתם של המטופלת שפגשתי היום:

היא רואה רק את הסיפור שלה מהעבר - שהיא ירדה במשקל ועלתה בחזרה מספר פעמים, ויתכן מאוד שזה יקרה לה שוב.

אני רואה את הסיפור שלה בהווה - היא מתנהלת נכון עם בחירות האוכל, מקשיבה לרעב ולשובע, עוצרת כשהיא מלאה.

היא מפחדת מלעלות חזרה במשקל, כאילו זה משהו שיכול *לקרות* לה.

אני מסתכלת עליה ורואה שהיא נהנית מצורת האכילה, נהנית מהספורט, ואין לה תחושת חסך, ולכן מאמינה שתתמיד ותצליח לשמור.

הפער בין מה שאני רואה בה למה שהיא רואה בעצמה ילך ויצטמצם עם ציר הזמן, ככל שנמשיך להיפגש ולדבר והיא תשמע את הקול שלי משקף את ההצלחות שלה,

עד שזה יהפוך להיות הקול שלה.

היעלמות הפחד משחזור כשלונות העבר שלנו יכולה לקרות רק על ציר הזמן.

לא ביום אחד,

לא בתובנה אחת שמתגלה,

גם לא בהימנעות מפחמימות, בחיי.

תנשמו לאט. תנו לזה זמן.

תמצאו מישהו שיראה בכם את כל מה שאתם יכולים להשיג,

ויזכיר לכם את זה כל הזמן, פעם אחר פעם, ושוב פעם.

עד שירגע משהו בפנים,

ואפשר יהיה לנשום בקצב רגיל.