בעושר ובאוכל
לפעמים אני תוהה לגבי אנשים שיש להם מלא כסף. טונות, אינסוף, כאלו שיכולים לבזבז כמה שהם רוצים ובחיים לא יגמר להם.
מעניין אותי לדעת אם הם נהנים מזה.
כלומר, ברור שהם נהנים. אחרי הכל זה לא נראה לי כואב לטוס לשבוע לבורה-בורה אחת לכמה חודשים.
אבל כשאני חושבת על זה ברצינות, כמה מספקים יכולים להיות דברים חומריים שתמיד נמצאים בהישג יד ואפשר מהם כמה שרוצים ללא הגבלה? נראה לי, שהנעליים ששמת עליהן עין אבל הן היו נורא יקרות ולא היית בטוחה אם כדאי להוציא כל כך הרבה כסף אז חיכית עד שלבסוף ברגע של פרגון עצמי ואחרי חודשים של עבודה קנית אותן, הנעליים האלו מספקות הרבה יותר הנאה, מאותן הנעליים שגברת עשירה נכנסה לחנות וקנתה בלי להסתכל בכלל על תווית המחיר.
אם הצלחתי לשכנע אתכם, אפילו במעט, קחו את אותה הגישה ובואו נסתכל עכשיו ביחד על אוכל:
כשאדם עושה דיאטה, הוא בוחר להימנע ממזון מסוים ומגדיר אותו כ"אסור". האוכל הזה נמצא בסביבה שלו כל הזמן (שוקולד, עוגות, פיצוחים, משקאות מתוקים) ולכן אותו אדם נחשף אליו אבל הוא לא בהישג ידיו, כי "אסור" לו.
האם יתכן שאוכל אסור מספק לנו הרבה יותר הנאה מאותו האוכל בדיוק אילו היה מותר ללא הגבלה?
יכול להיות שעצם האיסור גורם לנו לרצות את האוכל יותר, וכך הוא הופך למפתה וכמעט בלתי נמנע שבסוף "נשבר" ונאכל ממנו, יותר נכון נתנפל עליו, על האוכל האסור הזה?
נניח שהייתם עשירים מבחינת סיבולת קלורית (מושג שהמצאתי שאומר שמותר לכם לאכול מה וכמה שתרצו ולעולם לא תעלו מזה במשקל),
כמה מפתה היה האוכל?
כמובן שהאינסטינקט הראשוני רוצה לחיות את החלום - לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (קרי לא לעלות במשקל),
אבל תחשבו על זה רגע לעומק: אם יכולנו לאכול הכל ללא השפעה על משקל הגוף שלנו, למשך כל החיים, עד כמה האוכל היה מפתה אותנו?
האם עדיין היינו במלחמה עם האוכל?
איך הייתה נראית מערכת היחסים שלנו עם האוכל, אם לא הייתה לו שום השפעה על המשקל שלנו?
*בתמונה: חופשת חלום בבורה-בורה. יכול להיות שלעשירי העולם כבר ממש משעמם שם? ;-)
