על מלחמה והתפכחות
יש אנשים שמרגישים שהם במלחמה עם האוכל. כשהם מדברים על החיים אחרי הניתוח הם יגידו ש"כל יום זה מלחמה" או "כל יום אני צריכה להילחם בעצמי כדי לא לאכול".
איך מפסיקים את המלחמה עם האוכל?
ההיפך ממלחמה זה התפכחות - לראות את המצב בדיוק כמו שהוא, בלי שיפוטיות ובלי ביקורתיות: יש אנשים בעלי נטייה גנטית להשמנה. זה אומר שהמוח שלהם מגיב בצורה שונה לגמרי למזון טעים בהשוואה לאנשים רזים. המזון הזה מעורר אצל בעלי הנטייה להשמנה תגובה באיזורים הקשורים להנאה ותגמול חיובי, שהיא חזקה הרבה יותר מאשר אצל אנשים רזים.
ההיפך ממלחמה זה התפכחות - לקבל את הדברים כמו שהם באמת, בלי ניסיון להיאבק באמת או להכחיש אותה: כשאדם עם נטייה להשמנה מגיע הביתה רעב ורואה פיתויים בכל מקום, יהיה לו קשה הרבה יותר לעמוד בפיתוי בהשוואה לאדם שאין לו נטייה להשמנה. זו האמת, זה המצב הקיים והוא אפילו מוכח מדעית. זה לא מעיד על חולשה, ולא על היעדר כוח רצון. זה גם לא אומר שחייבים להרגיש במלחמה.
ההיפך ממלחמה זה התפכחות - להגיב לאמת ולא לפנטזיה: הפנטזיה היא שכשארד במשקל אחרי הניתוח, לא יהיה לי רצון לאכול מתוקים, ואני אצליח תמיד לעמוד בפיתוי. אני אשאיר את העוגה על השיש, אסתכל לה בלבן של הקצפת ואנצח! האמת היא, שכשאני רואה אוכל מפתה קשה לי לעמוד בפיתוי, יותר מאשר לרוב האנשים. התגובה לאמת תהיה לדעת שמראש עלי לצמצם גירויים, מתוך הבנה שאם הם לא יהיו בסביבה אני אוכל מהם פחות.
ההיפך ממלחמה זה התפכחות.
התפכחות היא, במקום לעבור כל יום ברחוב שיש בו מאפיה, להילחם ברצון לקנות מאפים, להיכנס ולקנות בכל זאת, לאכול ואח"כ לכעוס על עצמי שאני חלש וחסר כוח רצון, ולהבטיח לעצמי שאם רק אהיה מספיק חזק מחר אצליח להילחם בפיתוי ולא לקנות שוב, במקום כל זה, אני אבחר ללכת ברחוב אחר.
