משעמם לי, מה אוכלים?



*שעמום*.

או: למה אנחנו אוכלים במצבים של חוסר שקט?

מתי בפעם האחרונה מצאתם את עצמם אוכלים סתם ככה, לא בשעת ארוחה, אפילו לא בצלחת או בישיבה, פשוט על הדרך, כמעט בלי לשים לב?

כמה אתם נהנים מהאכילה הזו? כנראה שלא ממש..

אז למה בעצם כל כך הרבה אנשים אוכלים ככה?


בבלוג האחרון של שאול אמסטרדמסקי הוא כותב על שעמום. זה מעניין, כי אם חשבתם ששעמום הוא היעדר משהו לעשות, תחשבו שוב.

שעמום הוא (לפי מאמר ששאול ציטט בתרגום חופשי) "התחושה הלא נעימה שמתעוררת בנו כשאנחנו לא מוצאים מענה לרצון שלנו לעשות משהו מספק".

הנה עוד הגדרה:

"שעמום הוא הפער בין הצורך שלכם להרגיש מסופקים לבין חוסר הסיפוק שהסיטואציה יוצרת עבורכם".

ובמילים פשוטות:

"שעמום הוא רצון לא ממומש לעשות משהו שאני רוצה לעשות"


מצליחים להתחבר להרגשה?


שעמום הוא החוויה של *תשוקה לא מסופקת* לעסוק בפעילות שאני רוצה בה.

שעמום הוא כשאני *כאן* אבל אני רוצה להיות *שם*.

שעמום הוא פער מורגש בין הרצוי למצוי כרגע.


ומה עושים כשלא מסופקים?

הולכים לדבר האוניברסלי שמרגיע ומספק באופן מיידי - אוכל.

כן, יש לזה הסבר פיזיולוגי והורמונלי, אוכל מפעיל אצלינו במוח איזורים הקשורים להנאה ולתגמול חיובי, משחרר הורמונים ומעלה את רמות הסוכר בדם, ומפה לשם למשך כמה שניות או דקות אנחנו מסופקים.


אבל לא באמת.

לא סיפקנו את הצורך האמיתי, אלא רק נתנו "מנה" של הרגעה לחוסר הסיפוק.

בעצם, רוב הפעמים אפילו לא בדקנו מה הצורך האמיתי שלנו כרגע.

אנשים שיצרו לעצמם הרגל להגיב לחוסר סיפוק באכילה, עושים את זה על אוטומט. כלומר הם מדלגים על השלב שבו אני בודק מה הצורך הלא מסופק שלי כרגע ומנסה (אם אפשר) לתת לו מענה, והולכים ישר לאכילה כמענה מספק, או אם תרצו - עוגיית שוקולד צ'יפס כפלסטר של תשוקה לא ממומשת.


הדבר השני שמתקיים ומוביל לאותה אכילה, הוא חוסר היכולת לחוות חוסר סיפוק או לדחות סיפוקים.

כולנו כאנשים בוגרים חווים כמעט באופן יומיומי את התחושה שאני צריך להיות פה אבל רוצה להיות שם. וזה לא נעים.

כשקמים בבוקר רוצים להיות במיטה אבל צריכים לקום לעבודה, אחרי שאוכלים צהרים רוצים ללכת לנוח אבל צריך להיכנס לישיבה, אחר הצהריים רוצים לשבת עם חבר לבירה אבל צריך לאסוף את הילדים מהגן, ובערב עייפים מכדי לזכור מה רצינו.


בחזרה לשעמום, או חוסר סיפוק, או פער, אותה תחושה לא נעימה שאיכשהו מסתיימת אצל כ"כ הרבה אנשים באכילה.

בכתבה שאול מסביר שאצלו השעמום מתבטא כשיש "פער גדול מדי בין הרצוי למצוי וכשאני לא יכול לעשות שום דבר כדי לסגור את הפער הזה".


מה בכל זאת אפשר לעשות?

אז הנה כמה עצות (לא אוהבת את המילה טיפים אבל כן זה זה):

1. לזהות את הפער. מה הדבר שאתם רוצים לעשות כרגע, התשוקה הלא מסופקת שלכם. רמז - לא בכל הפעמים היא אוכל גם אם זה הדבר הראשון שעולה לכם לראש. זה קורה כי אתם במוד אוטומט.

2. לבדוק האם יש דרך לממש את הרצון ולספק את הצורך. אם אתם מזהים שאתם עייפים - האם אתם יכולים לנוח, אפילו 10 דק'? אם אתם מזהים שאתם כועסים - האם יש מישהו איתו תוכלו לדבר ולהביע את הכעס במילים (במקום לאכול אותו)?

3. לתרגל דחיית סיפוקים. אחרי שזיהיתם מהו הדבר שאתם רוצים, והבנתם שלא תוכלו לממש את הרצון כרגע, נסו לתכנן מתי כן תוכלו ולהניח את הציפייה הזו כמשהו טוב לחכות לו בסוף היום - אולי תרצו להזמין קינוח יחד במסעדה בערב במקום לאכול את העוגיות שיש במטבחון בעבודה עכשיו. אולי בכלל תרצו לצאת להליכה להוציא את הכעסים של היום, או דווקא ללכת לישון מוקדם להטעין מצברים? ציפייה למשהו מספק ונעים שיקרה בעוד זמן לא רחוק היא תרגול חשוב של דחיית סיפוקים, וחוויה מעניינת בה תגלו שחשק הוא גל שעובר, ואולי הקינוח שתכננתם בערב יהפוך להליכה מרגשת בשקיעה, שתמתיק לכם את סוף היום בלי צורך בתוספת סוכר..


לכתבה של שאול אמסטרדמסקי: https://tinyurl.com/yckt6kde






כל המאמרים