דיאטה אחרי החגים

"אין לי כוח להתחיל לעבוד שוב בלאכול מסודר".

אני רוצה לחזור למסגרת האכילה אבל עייפתי מלהתחיל כל פעם מחדש".

"קשה לי לחזור לאכול נכון אחרי שיצאתי מהשגרה".

אלו רק חלק מהמשפטים שאני שומעת בפגישות בקליניקה שאחרי החגים.

מצד אחד אני מבינה,

יציאה משגרה היא מבלבלת ולפעמים קשה,

ולוקח זמן להתאושש ממנה.

מצד שני, אני מוצאת את עצמי תוהה -

למה זה קשה בעצם, לעשות את מה שכבר עשינו בעבר ועשה לנו טוב?

הרי רוב האנשים לא נהנים מהרגשת הכובד והנפיחות בסוף הארוחה,

או מהצרבות אחרי אכילת כמות גדולה של אוכל מטוגן.

בעולם אידיאלי,

הייתי רוצה עבור המטופלים שלי

שהחזרה לשגרה תהיה עבורם מתבקשת וקלה, אפילו נעימה.

בדיוק כמו אדם צמא,

שעבורו לשתות מים זה לא עבודה,

אלא השתוקקות שהמימוש שלה מלווה בהנאה.

למה אנחנו לא מרגישים כך כלפי חזרה לשגרת אכילה בריאה?

ההסבר לדעתי נובע מההבדלים בין דיאטה לבין אורח חיים:

דיאטה נתפסת בעיניי רבים כעונש,

כמשהו שצריכים (אבל לא רוצים) לעשות,

כהימנעות ממה שאוהבים ואכילה שיש בה הגבלה,

תחושה של פספוס, היעדר הנאה.

דיאטה היא התנהלות של הקרבה

עבור המטרה הגדולה:

ירידה במשקל.

לעומת דיאטה, אורח חיים הוא בחירה.

בחירה המבוססת על ההנאה המיידית והמאוחרת

שמספקים לי התנהגויות והרגלים המחוברים לערכים שלי ולתפיסת עולמי.

בעוד דיאטה היא וויתור על הנאה מיידית עבור תגמול מאוחר יותר,

באורח חיים יש לכל פעולה תגמול מיידי

בצורת תחושת הצלחה, הנאה, מסוגלות וגאווה.

מכאן אי אפשר שלא להגיע לתובנה הבאה:

אם אתם מתקשים לחזור לשגרה,

סימן שהאכילה עבורכם היא עדיין בגדר דיאטה שצריך לעשות,

ולא אורח חיים שבאמת בחרתם בו עבור עצמכם.

וזו בדיוק העבודה -

לעבור מדיאטה לאורח חיים,

כך שיציאה מהשגרה, מהנה ככל שתהיה,

לא תמנע מכם לרצות ולהיות מסוגלים, אפילו בקלות יחסית,

לצעוד חזרה להרגלי האכילה הבריאים והטובים שבחרתם עבור עצמכם.