יומן ללא סוכר
כולם כל כך נחרצים בדעות שלהם על אוכל,
וזה הפך להיות קצת כמו דת:
יש את ה"לא נוגעים בגלוטן"
יש את אנשי ה"ללא סוכר",
יש את ה"נגמלים מפחמימות",
יש את "שונאי החלב",
וכמובן "מתנגדי הבשר".
לכל אחד סיבותיו, וכולם רוצים להפיץ את הבשורה.
אני באופן אישי ממתנגדי הגמילות, ההימנעויות והקיצונויות מכל סוג.
יחד עם זאת, אני מאמינה שכדי לפתח דעה
לא מספיק ידע תיאורטי,
וצריך קצת לגעת בצד השני.
מפה לשם - חציתי את הגבולות,
וניסיתי לעשות שבוע ללא סוכר.
ההגבלה שהחלטתי עליה כללה הימנעות לחלוטין מדברי מתיקה - סוכר, דבש, ריבה, סילאן, עוגות ועוגיות, מיצים, יוגורטים מתוקים, גלידות וכל סוגי הקינוחים. כן אכלתי פחמימות אך הגבלתי את כמות הפירות לעד 3 ביום.
לאחר ששרדתי כדי לספר,
הנה התובנות שלי - יומן ללא סוכר:
קצת רקע: ההחלטה הגיעה מתוך רצון להבין איך זה מרגיש,
לכן בחרתי לבדוק את ההשפעה הפיזית אך גם הרגשית.
הרבה השפעות חברתיות מעורבבות בהימנעות בכלל, ומסוכר בפרט,
ולכן יצא שלמרות שלא חסר לי כלום מבחינה תזונתית,
הלך הרוח הכללי שלי הרגיש קצת "מסכן".
מה - אין מתוק אחרי האוכל?
מה זאת אומרת אסור? ואם בא לי,
אני הרי לא חולה, למה שתהיה לי הגבלה?
מעבר להרגשת המסכנות,
שהיא פרשנות שלי יחד עם התפיסה החברתית שמתוק הוא "פינוק",
עלו אצלי עוד כמה דברים מעניינים:
1. חדל נשנושים: אני אדם שנוטה לארוחות בריאות לא גדולות, אך גם לנשנושים ו"קצתים". הידיעה שמתוק הוא לא אפשרות צמצמה לי משמעותית את אופציות הנשנושים (אני לא אוהבת חטיפים מלוחים), מה שגרם לי לאכול ארוחות מלאות ומשביעות יותר. כך יצא שאכלתי באופן מסודר, הגדלתי את המרווחים שלי בין הארוחות וכמעט לא נשנשתי ביניהן.
1:0 לטובת ללא סוכר.
2. רעב אמיתי, שובע מספק: כיוון שנשנוש לא היה אופציה, אכלתי רק כשהייתי באמת רעבה ולא בכל פעם שהיה "קצת מקום" בבטן. זה חידד לי את האכילה מתוך רעב ועד לשובע אמיתי, להבדיל מהנטייה הרגילה שלי לאכול כשהגיעה השעה או כשאני אפילו קצת רעבה, המוקדם מביניהם, ומהנטייה שלי לאכול כמות די קטנה ולא להתמלא עד הסוף מהמנה (אני לא אוהבת את תחושת המלאות הכבדה). האם לאורך זמן זה היה מגדיל לי את קיבולת הקיבה? לא יודעת. עדיין 1:0 לטובת ללא סוכר.
3. הסתגלות למתוק: בשלב מסוים, יכולתי להישבע שסלק היה מפתיע במתיקותו, תפוח הרגיש כמו פצצת סוכר, ולשים תירס בסלט הרגיש כאילו הוספתי תבלין מתוק. כל הטעמים המתוקים התחדדו, אוכל עצמו היה מתוק מאוד, ובוודאי שלא נזקקתי לתוספת המתקה. האמת, הופתעתי לטובה.
2:0 לטובת ללא סוכר.
4. פיתויים: אני גרה במרכז תל אביב, איפשהו בין המאפיות בייקרי, לחמים, רולדין ושמו (השם יברך אותו). אחרי הכל, לוקיישן זה חשוב. אז חשיפה למתוקים תמיד הייתה, וככל שעברו הימים ללא סוכר הרגשתי שעוגות ועוגיות ממאפייה נראות לי מאוד מתוקות, שלא נאמר מתוקות מדי, והמחשבה עליהן הרגישה לי כבדה. עדיין רציתי להתפנק במתוק אבל הדברים שבדר"כ דיברו אלי פחות עשו לי את זה. חבל, כי קצת התגעגעתי. ומהם החיים ללא עוגת שמרים שוקולד של שמו?
ובכל זאת, קשה להודות אבל - 3:0 לטובת ללא סוכר.
5. למה לא התרגלתי: קפה - אני שותה אותו עם חצי כפית סוכר, והמחסור בה הורגש ומעט מירר לי את הבוקר. גם שבוע לא עזר לי להתרגל, כי ככה אני אוהבת את הקפה שלי, והתאמנתי על האיזון המדויק לי הרבה שנים, אז אני מעדיפה להשאיר אותו ככה ויסלחו לי מתנגדי הסוכרים. נקודה לטובתי (יש מצב שחשפתי פה באיזה צד שני), וסה"כ 3:1 לטובת ללא סוכר.
6. התמדה: כיוון שמדובר היה מבחינתי בניסוי ולא בדרך חיים, יכולתי לבחור מתי כן לאכול סוכר. העניין הוא, שכשחזרתי לאכול מתוק, מהר מאוד חזרו כל ההרגלים הישנים שלי. כלומר - אם אתה מפסיק, מה ששינית לא מחזיק.
3:2, עדיין לטובת ללא סוכר.
7. מה הטעם? (תרתי משמע): ניסיתי להבין למה. אז הנה ה"למה" בשבילי - ההימנעות מסוכר אפשרה לי לחדד את הצורך שלי באוכל אמיתי. גיליתי שאני אוכלת ארוחות שלא משביעות אותי ומנשנשת ביניהן יותר מדי, תבנית שבדיעבד לא מתאימה לי, על אף המיתוס שדיאטניות ממליצות לאכול כל 3 שעות (אגב - זה מיתוס. אנחנו בעד התאמה אישית). למרות שנהניתי מהטעם המתוק המודגש של מאכלים שונים, חסר לי הגיוון שב"פינוקים".
ומחסור זה נקודה לרעת השיטה.
סיימנו בתיקו 3:3.
אז האם נכון לחיות עם אכילה שנועדה רק להזנה,
או שיש מקום לגיטימי גם לאכילה לשם הנאה?
והאם המטרה היא אכן הימנעות מוחלטת,
או שמא המטרה היא יכולת שליטה בכמויות?
אם השליטה היא המטרה, הרי שההימנעות מסוכר לא סייעה לי כיוון שהשפעת התהליך, לפחות אצלי, התבטלה ברגע שחזרתי לאכול סוכר.
לסיכום:
טעם החיים הוא עניין יותר פילוסופי מאשר תזונתי,
אבל אם בכל זאת תשאלו אותי,
אבחר בכל יום בדרך הקשה
של בחירה, וויסות ושליטה,
על פני הימנעות.
וזה נכון בעיניי
גם בסוכר,
וגם בחיים.
