ביס אחרון ודי
בתור ילדה קטנה לא הייתי אכלנית גדולה. כך יצא ששמעתי המון פעמים את המשפט "ביס אחרון בשביל אמא". אחרי שהסכמתי לעוד ביס, הוא כמובן לא היה האחרון, כי אז התבקשתי גם ל"ביס אחרון בשביל סבתא", ול"עוד אחד בשביל אבא".
שם תמיד התחילה המלחמה על האוכל - בביס האחרון. המטרה של הוריי, שגדלו להורים ניצולי שואה, הייתה בעיניהם כמעט קדושה: לא להשאיר בצלחת.
היום כשאכלתי ארוחת צהריים, נשארו לי עוד שני ביסים בצלחת, וקול קטן בראש שלי אמר שחבל לזרוק, שכדאי שאסיים, כולה עוד שני ביסים - אחד בשביל אמא, ואחד בשביל סבתא.
הביס כבר היה על המזלג כשעצרתי. נזכרתי שלי היום יש מטרה קדושה שונה מזו שהייתה להוריי. המטרה שלי היא לשמור על הגוף שלי, על עצמי, שיהיה לי טוב ונעים, ושאדע לקחת בדיוק מה וכמה שאני צריכה, ואפילו לא ביס אחד יותר מדי שיעמיס עלי.
מתי בפעם האחרונה אתם הבדלתם בין הקולות שנכרתו לכם בראש אך אינם שלכם, לבין הקולות של מה שבאמת חשוב לכם נכון להיום?
