כשהאוכל הופך מהנאה לעבודה
כשאוכל מפסיק להיות הנאה, והופך להיות עבודה.
מטופלים רבים מספרים לי שקשה להם לאכול. שהאוכל לא מפתה יותר, לא טעים כמו פעם. שהוא הפך ממשהו מהנה למשהו ש"צריך" לעשות.
הם מספרים שאוכל כבר לא אישו אצלם, ובאותה נשימה אומרים שזה לא מפריע או חסר, שכל החיים הם אכלו ועכשיו אפשר לוותר.
אני רוצה להאמין שזה לא מהווה בעיה, אבל בכל פעם שמטופל מספר לי שאוכל הוא כבר לא הנאה, אני מרגישה שיש בו משהו שנכבה.
אוכל לא אמור לשמש רק להזנה. אחד מהתפקידים הלגיטימיים של האוכל, הוא להיות מקור הנאה. אוכל מחובר לשמחה, לבריאות נפשית, לחברים ולמשפחה, לחגים ולשמחות, אפילו לאהבה.
אז כשמטופל מספר לי שאוכל אצלו כבר לא אישו, שהוא הפך מהנאה לעבודה, אני מרגישה שיש סיבה קטנה לדאגה.
יש מטופלים שאצלם המשוואה של ירידה במשקל מגיעה עם ירידה בשמחה, וככל שהכרס קטנה כך העצב גדל. אבל זה לא מפריע להם, כי בראש הייתה משוואה אחרת, לפיה אם הם אוהבים לאכול לעולם לא יוכלו היות רזים.
ועכשיו הם כבר לא אוהבים, וכבר כמעט רזים, בבית הספר קראנו לזה מ.ש.ל - מה שצריך להוכיח, המשוואה נכונה.
ומה אם הייתי אומרת לכם, שאפשר גם לרדת במשקל וגם לאהוב לאכול? רק שצריך לזה המון אומץ, סבלנות ויכולת הכלה, כזאת שרק אהבה גדולה יכולה לתת כוחות לשאת. אהבה גדולה כמו האהבה לאוכל, כמו האהבה לחיים.
כי אם כדי להמשיך לחיות צריך לוותר על אהבות, החיים באמת יראו עצובים.
