קבוצת מיקוד: פחד

במפגש הקבוצתי אחרי ניתוח בריאטרי יש כסא של כבוד למטופל הראשי: פחד.

כמעט כל המשתתפים בקבוצה אמרו שהגיעו כי הם מפחדים לעלות חזרה במשקל.

אפשר היה בקלות להניח שהם רוצים להתגבר על הפחד הזה.

הרי פחד הוא הורס שמחות ידוע. מי רוצה לחיות איתו בכלל?

הוא לוחש באוזן ברגעים הכי מהנים, כמו מפסיק את המוזיקה כדי להצהיר - תזהר, אל תהנה יותר מדי, זה יתנקם בך..

הפחד הזה,

בטוח כולם רוצים להיפטר ממנו,

לחיות חיים חופשיים בלי לפחד כל הזמן.

אבל כשדיברנו בקבוצה השבוע על רעב ושובע,

ושאלתי איך אתם יודעים מתי להפסיק לאכול,

התשובה הייתה: בגלל הפחד.

וכששאלתי מה מונע מכם להגזים בכמות,

או מה מניע אתכם לבחור מזון מסוים ולא אחר,

התשובה הייתה שוב: הפחד.

איך יכולתי לשכוח

מי רוצה לחיות חיים חופשיים בכלל?

זה מסוכן מדי.

לפחד יש כמה צדדים.

מצד אחד הוא שומר עלינו, מגונן ומזכיר, שלא נשכח מאיפה באנו.

מצד שני פעמים רבות הוא עומד בינינו לבין רגעי אושר, קטנים כגדולים,

ולא באמת מאפשר לנו להתפתח, לבחור, לחוות, להיות חופשיים,

להיות לפעמים ילדים.

ונניח שהפחד תפקידו לשמור עלינו,

האם הפחד מלקפוץ באנג'י מצוק גבוה בלי חבל קשירה

משול לפחד מלאכול עוגה?

והאם זה נכון, שהמקום שממנו באנו צריך ללוות אותנו כל החיים?

מתי הופך הפחד ממנגנון שמירה אבולוציוני,

למנגנון חשיבה שנשרט ומנגן מנגינה ישנה שכבר אינה רלוונטית.

אותה המנגינה שאומרת:

אני חסר שליטה,

אם אתחיל לא אוכל לעצור,

אם אתפתה היום אחזור להיות מי שהייתי פעם.

אני כבר מכיר את הדרך למטה, ולכן הפעם אמנע:

אמנע ממתוק,

אמנע מהגזמה,

אמנע מלאבד שליטה.

העיקר להמשיך לפחד, רק כך נוכל להישאר בשליטה.

איך יודעים

אם הפחד באמת שומר עלינו מפני העתיד,

או רק משאיר אותנו תקועים בעבר,

לא חיים בהווה,

ועדיין, חסרי שליטה?