על זהות וניתוח קיצור קיבה
מטופלת שלי פעם אמרה לי, .
שעבורה לא להיות שמנה זה לשנות את הזהות שלה.
מה קורה לזהות של אדם שירד 30-40 ק"ג ממשקלו, ועדיין ממשיך לחיות באותה סביבה, באותה עבודה ובאותו משפחה?
האם מדובר שינוי זהות, או שמדובר באותו האדם, רק בגרסה הרזה?
זהות מורכבת משני מישורים - איך אני תופס את עצמי, ואיך אחרים תופסים אותי. כשאדם עובר שינוי פיזי משמעותי, יש לפעמים באיך שהסביבה תופסת אותו, ולעיתים אפילו שינוי באיך שהוא תופס את עצמו.
כמה שינויים מתרחשים הניתוח, מבפנים ומבחוץ. זר לא יבין זאת.
היכולת לשבת על כסא ולשלב רגליים. לעמוד ולהביט למטה ולראות את כפות הרגליים. לשרוך שרוכים בלי בעיה. להתכופף. לעלות במדרגות ולא להתנשף. לקום מישיבה על הרצפה לעמידה. לקנות בגדים בחנויות רגילות. לבחור בגד כי הוא יפה ולא כי הוא היחיד שעולה עלי. לחבק בלי שהבטן מרחיקה. לישון על הבטן. לקנות מגפיים עם ריצרץ' שמגיעות עד הברך. להסתכל במראה ולהביט לאחור כי לרגע לא זיהיתי את עצמי.
הרבה אנשים שעברו ניתוח בריאטרי מרגישים שהם מתנהגים שונה.
פחות מתאמצים להיות נחמדים, פחות עסוקים בלרצות אחרים.
גם הסביבה מדברת על השינוי שחל בחבר שעבר ניתוח. יש כאלו שאומרים שחברם שרזה כבר לא מצחיק כמו פעם כשהוא היה שמן. או שכבר לא כיף לצאת איתו למסעדות.
בן הזוג יכול להרגיש שהבילוי הזוגי של ערב נשנושים מול הטלוויזיה נלקח ממנו, כי אחרי הניתוח הרגלי האכילה משתנים, ויש לכך השלכות גם על הקשר הזוגי. והמשפחה, הו המשפחה, כמה הערות בכל ארוחה משפחתית.
מטופלת פעם אמרה לי שלו היה לה שקל על כל הערה בארוחה משפחתית, היא הייתה הולכת לאכול במסעדת יוקרה וחוזרת עם עודף :-)
השינויים הרבים שעוברים אחרי הניתוח, בין אם שליליים ובין אם חיוביים, אינם קלים כלל וכלל. הסיבה לכך היא ששינוי נתפס אצל רובנו כדבר מפחיד מאוד. גם אם חיצונית לכאורה ברור שעדיף להיות רזה על פני שמן, משהו בנו רוצה להישאר כמו שאנחנו,זה נותן לנו ביטחון. אפילו עוזי חיטמן כתב בשיר הילדים "אבל אני, תמיד נשאר אני", והיה בזה משהו מאוד מרגיע.
לעומתו, הפילוסוף היווני הרקליטוס כתב ש"אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים", מכיוון שהנהר אינו אותו נהר, הרי זורמים בו מים אחרים, וגם האדם אינו אותו האדם. למעשה הדבר היחיד שקבוע הוא השינוי.
שינוי זהות נשמע דבר מפחיד. אבל למעשה, אנחנו משתנים כל הזמן.
אנחנו משתנים כשאנחנו מתחילים במסגרת חדשה, כשאנחנו מביאים ילדים לעולם, כשאנחנו נוסעים לטיול, כשאנחנו מאבדים אדם קרוב, כשאנחנו מאוהבים. וגם כשאנחנו עוברים ניתוח בריאטרי.
אנחנו כל הזמן משתנים.
בחברה שהשינוי בה הוא תמידי, אני קוראת לכם לשחרר באהבה את שיר הילדים "אבל אני, תמיד נשאר אני", ולהיפתח לקראת השינוי. שינוי הוא דבר מפחיד, לעיתים כואב, לתקופות עצוב. אבל בסופו של יום אנחנו יצורים עם יכולת הסתגלות גבוהה. והדבר האמיתי היחיד שמפחיד באמת בשינוי הוא הפחד עצמו.
