המחמאה: איך רזית

אנשים שעברו ניתוח בריאטרי לא אוהבים שאומרים להם "איך רזית".

בהתחלה כמובן כולם נהנים מהירידה,

אבל כשמגיע שלב השמירה,

מחמאות על רקע משקל מקבלות הד של פחד:

אם רואים שרזיתי אז בוודאי גם יראו אם אני אעלה במשקל.

עכשיו באמת רואים אותי,

ולכן אני חייב/ת לשמור על המשקל שלי.

כל העיניים עלי. זה מלחיץ ומפחיד. מאוד.

איך קורה שמחמאה הופכת מדבר נעים

לאמירה מעוררת חרדה?

זה יושב על הציפייה שלנו לקרקע יציבה.

להיות במשקל יציב,

לחיות אורח חיים תזונתי אחיד,

להגיע למקום אידיאלי ולשמר אותו.

זה ה happily ever after של המנותחים הבריאטרים.

וכולנו יודעים מה הסטטיסטיקה של אותו happily ever after:

מעל 50% מהאנשים לא מחזיקים בו מעמד.

אז ברור למה זה מעורר כל כך הרבה חרדה.

כולם מבינים שהרצון שלנו שהחיים יהיו יציבים הוא פנטזיה,

ומשום מה כשזה מגיע למשקל הגוף יש לנו אמונה שזה אפשרי

לשקול כמו ששקלנו בתיכון או בצבא גם אחרי 3 לידות או בגיל 65.

אותו הרצון להיאחזות בקרקע יציבה,

הוא זה שמזין את תחושת החרדה,

ומעורר את הפחד מהמחמאה - איזה רואים שרזית.

כי מה יהיה אם המשקל שלי ישתנה?

האמת היא שלא כדאי לבנות על קרקע יציבה,

אבל אפשר בהחלט להגיע לחוף מבטחים.

ובמשקלים:

המשקל שלכם עוד ישתנה (רגע, לא לברוח עדיין)

כי המשקל הוא תוצאה של אורח החיים שלנו,

והחיים, בין אם נרצה או לא, מורכבים משינויים.

אבל, וזה אבל חשוב,

שינוי לא צריך להיות חזרה למשקל ההתחלתי.

אפשר לאזן שינוי כך שיהיה בטווח תנועה קטן יותר.

שינוי משקל יכול להיות 5 ק"ג, הוא לא צריך להיות 40 ק"ג.

וזה עוד מקור של הפחד -

האמונה ששינוי הוא חזרה לנקודת ההתחלה.

שינוי הוא תנועה של 1-2 צעדים,

לפעמים קדימה ולפעמים אחורה,

והוא בלתי נמנע.

הדרדרות לעומת זאת,

היא נפילה חופשית מהירה וחדה.

והיא, בהחלט ניתנת למניעה.

אל תיבהלו שהקרקע לא תמיד יציבה,

אבל נסו לשאוף להגיע לחוף מבטחים,

כזה שיאפשר לכם, גם בתקופה של שינויים,

להיות בתנועות קטנות של כמה צעדים

ולא בהדרדרות חסרת מעצורים.