לשבור את המעגל

חיים שפירא כותב הרבה על תורת המשחקים. הוא מספר שהבעיה בתורת המשחקים היא שבדרך כלל המציאות שונה מהמודל: המשחק של היום הוא לא המשחק של מחר, התנאים משתנים, סדר העדיפויות של השחקנים משתנה, והדברים הרבה יותר מורכבים ממה שנראה לנו. אז מה הטעם לפתח מודל שלא נותן פתרונות? התשובה שלו היא שמודלים בתורת המשחקים אולי לא תמיד יתנו לנו פתרונות, אבל הם יספקו לנו תובנות. גם באכילה רגשית, הרבה פעמים אנחנו רוצים לקבל פתרונות, ויוצאים "רק" עם תובנות. וזה בעצם השלב הכי מתסכל. כשאתה יודע שיש לך בעיה, אתה מניח שאם תהיה מוכן להשקיע בה זמן, תחפור בה, תהפוך אותה מבפנים החוצה, אז תמצא לה את הפתרונות. במציאות, הרבה פעמים אנחנו חופרים בבעיה, מתעמקים בה, ומקבלים "רק" תובנות: התובנה שאני אוכל למרות שאני לא רעב, התובנה שכשמכעיסים אותי אני אוטומטית הולך למקרר, התובנה שכשאני מרגיש תסכול אני מיד מחפש משהו טעים ומנחם. וכל התובנות האלו לא משנות את הפעולה, אלא רק הופכות אותה מאוטומטית - למודעת. עכשיו אני יודע שאני אוכל למרות שאני לא רעב, עכשיו אני עצבני ובכל זאת בא לי שוקולד, עכשיו אני מזהה שזו אכילה רגשית. אוקיי. ומה עכשיו? איך פותרים את ההתנהגות הזו? המעבר מאוטומט למודע הוא חשוב, אך גם מתסכל. לפעמים, כמו צופה בסרט, אתה מביט בעצמך מבחוץ ורואה איך שוב ושוב אותם הטריגרים מובילים לאותה התנהגות שמובילה לאותו התסכול, וחוזר חלילה. לפעמים זה מרגיש כאילו אי אפשר לצאת מהמעגל הזה. אין כפתור סטופ, ולא נותר אלא לצפות בלופ באותה הסצנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. גם עבורי כמטפלת זה יכול להיות מסתכל, כי אני יודעת שתובנות הן לא תמיד פתרונות. ושהידיעה שאדם מזיק לעצמי יחד עם ההרגשה שלו שאין לו אף בחירה אחרת, היא מאוד מאוד קשה. אבל זהו, שיש בחירה אחרת. למעשה, יש עוד הרבה בחירות אחרות, יותר מאחת. וזה השלב המתסכל השני - להבין שאתה בלופ הזה מבחירה. כי אם משהו "קורה" לי אז אני יכול להישאר תקוע, הרי זה לא תלוי בי. אבל כשאני בוחר בחירה שלא טובה לי, נוספת לתחושת התסכול גם חרטה ואשמה. תובנה. מודעות. בחירה. חרטה. אשמה. כולנו רוצים לצאת מהמעגל הזה. אני מאמינה שזה אפשרי. ראיתי את זה קורה מולי. זה כמעט אף פעם לא מיידי, זה בטוח לא קסם, וזה דורש הרבה פעמים של חזרה על המעגל, שוב ושוב. אבל לבסוף אפשר לשבור אותו. השאלה הגדולה היא, מה מחכה מעבר למעגל. איך החיים שלכם היו נראים אם לא הייתם מתעסקים במה אכלתם ובכמה אתם שוקלים? אחרי שעות וימים ושנים של עיסוק באוכל ובמשקל. מה יכול למלא את החלל שיווצר? לפעמים, אנחנו מעדיפים להישאר במעגל ולהרגיש חסרי אונים, מאשר לשבור אותו ולהתמודד עם מה שמחכה מחוץ לו. ומה אתכם, אתם מוכנים לשבור את המעגל?