פרידה מהראש של הדיאטות
ניתוח בריאטרי עוזר לירידה במשקל. זה נכון.
העניין הוא, שהירידה במשקל אינה סוף התהליך, אלא רק חלק ממנו.
אחריה, מגיע השלב האחרון והמאתגר ביותר של השינוי.
השלב בו כבר לא יורדים במשקל, וצריך לדעת איך לשמור עליו,
איך לחיות איתו - איתו ולא נגדו.
בשלום ולא במלחמה.
בשלב הזה מרבית האנשים רוצים להיפטר מה"ראש השמן",
זה שרוצה לאכול עוד,
זה שאוכל מפתה אותו,
זה שעדיין חושק בפחמימות,
זה שחושב על הארוחה הבאה,
זה שכל כך אוהב לאכול וממש נהנה מזה.
הם אומרים שהוא נהנה מספיק, ועכשיו צריך להיפרד ממנו.
אני חושבת שזו טעות.
הראש השמן בכלל לא אשם,
הוא דווקא נשמע לי מאוד אנושי.
לדעתי, כדי לסיים את השלב האחרון של השינוי,
לא צריך להיפרד מהראש השמן.
מה שצריך להיפרד ממנו זה דווקא הראש של הדיאטות.
זה שמתעקש לספור קלוריות,
זה שרוצה להימנע מפחמימות,
זה שלא מרשה לאכול אחרי שש בערב,
זה שמאמין שאסור לאכול שוקולד לעולם,
זה שחושב שעדיף לשתות קפה שיסתום את הרעב במקום ארוחה,
זה שכועס אחרי שאכלת,
זה שמחשיב סלט ירקות עם קצת שמן זית כארוחה מלאה,
זה שנבהל כשאני שוב רעב\ה.
אתם מבינים, אם ירדתם במשקל בצורה נכונה,
אז בדרך למדתם להקשיב לגוף ולשמוע מה הוא מבקש.
והראש של הדיאטות,
הוא הכי רחוק שיש מהקשבה.
הראש של הדיאטות הוא מערכת יחסים של חוסר אמון,
מערכת טעונת כעסים של בגידה ואכזבה.
הראש של הדיאטות נמצא אתכם גם אחרי שירדתם במשקל,
הוא עומד לכם על הכתף כמו איש קטן ומרושע,
מזכיר לכם שאתם חלשים, שכבר נכשלתם בעבר,
שלא תשכחו לרגע, כי אז בוודאי תשחררו רסן ותאבדו את הדרך.
הוא מנסה לשמור עליכם,
ובדרך הוא עושה כל כך רבה רעש,
שאתם לא מצליחים לשמוע את עצמכם.
דמיינו לרגע שלא היתה לכם היסטוריה של דיאטות.
שלא נכשלתם מעולם.
שלא איבדתם שליטה אף פעם.
לא מול פרוסת עוגה ולא מול פחמימה.
שלא עליתם את כל המשקל שהורדתם בחזרה.
דמיינו שאין משפטים של דיאטה בראש,
אין פחד ואין חוסר אמונה,
אין כעסים עצמיים ואין חרדה עצומה.
דמיינו שיש שקט בראש,
ורק תקשיבו תוך כדי תנועה -
מה אתם מבקשים לעצמכם?
מה בדיוק אתם צריכים?
מה מפחיד בלהרגיש רעבים?
מה מפחיד בלהנות מפרוסת עוגה?
מה באמת יקרה,
אם תקשיבו בשקט,
ותאכלו רק מה שאתם באמת, אבל באמת, רוצים?
