נקודת המפנה

נקודת המפנה.

לכל אדם שעבר ניתוח בריאטרי יש שלב שבו האושר על כמה רזיתי, כמה מידות ירדתי, כמה מחמיאים לי,

הופך לאכזבה וחוסר שביעות רצון - על זה שלא ירדתי מספיק השבוע, על זה שהבטן עדיין נראית ומורגשת, על זה שהעור מדלדל, על זה שהפנים לא מתוחות כמו פעם.

נקודת המפנה היא השלב שבו הכל מתערער. והשבוע אני חושבת שהצלחתי להבין למה.

נקודת הייחוס השתנתה.

נקודת הייחוס בחודשים הראשונים של הניתוח היא משקל השיא לפני הניתוח. כל הזמן אני משווה לאיך שהייתי לפני הניתוח ולכן באופן יחסי הכל נראה כשיפור משמעותי.

באיזשהו שלב, השלב בו חלה נקודת המפנה, נקודת הייחוס משתנה.

במקום להשוות לאני השמן שלפני הניתוח, מתחילים להשוות ביחס לפנטזיה ולציפיות: הפנטזיה להיות רזה והציפייה שהכמויות אחרי הניתוח לא יגדלו והרעב והחשקים לא יחזרו. וכאן מתחילה האכזבה:

אני אמנם רזה יותר משהייתי, אבל אני לא אדם רזה.

אני אמנם אוכל פחות, אבל אני אוכל יותר ממה שאכלתי חודש אחרי הניתוח.

אמנם ירדתי במשקל, אבל רק 3 ק"ג בהשוואה ל-5 ק"ג בחודש שעבר.

אם לתאר את השלב הזה באופן ציורי, דמיינו מסך עשן שחור שמכסה את האדם השמן שהיה לפני הניתוח, ובמקומו מופיעה דמות אלוהית - רזה, ללא תחושת רעב, ששבעה מכמויות מזעריות ואין לה חשקים וצרכים מעבר למה שצריך לאכול.

בהשוואה לדמות הזו, הכל נראה שחור.

תמיד ארגיש שאני לא טוב מספיק, לא רזה מספיק, לא מצטמצם מספיק.

הרי תאוות האוכל והחשקים והרעב שייכים לאדם השמן - זה שרציתי למחוק.

מה היא נקודת הייחוס שלכם - האדם השמן שלפני הניתוח או החלום הרזה?

למה אתם משווים כשאתם חושבים שאכלתם יותר מדי - לכמויות שאכלתם לפני הניתוח או לכמויות שאכלתם חודש אחרי?

כשאתם מסתכלים במראה או בצלחת,

למי אתם משווים?