המקרה המוזר של הפרינגלס בשעת לילה

על הימנעות ופיתוי: לפני בערך שבועיים התחשק לי פרינגלס. פתאום בא לי על הטעם המלוח והקראנצ'יות, לשבת סתם ככה וללעוס בלי לעשות חשבון. "עזבי אותך" אמרתי לעצמי, מה את צריכה את הג'אנק המפוצץ במלח ושומן הזה, תוותרי, החשק יעבור לך. ואכן החשק עבר ושכחתי מזה.

כעבור כמה ימים שוב עלה בי החשק, ספציפית לפרינגלס. פתאום נזכרתי בטעם וממש התחשק לי. "אבל אם אני אקנה חבילה אני אוכל את כולה לבד, וזה סתם משמין" אמרתי לעצמי (כן כן דיאטניות מדברות לעצמן, ויש להן חשקים ומחשבות על אוכל כמו כולם). אז שוב התעלמתי מהחשק, ואכלתי משהו אחר.

בפעמים הבאות שהתחשק לי פרינגלס, החשק התגבר. פתאום זיכרון הטעם היה חזק כ"כ, והפך לדבר הכי טעים בעולם. "זה היה אחד החטיפים האהובים עלי, זה כזה טעים!" מצאתי את עצמי חושבת. טוב, אם זה באמת כזה טעים, ואני כל כך רוצה, אני אלך לקנות.

הלכתי וקניתי. הגעתי הביתה. התיישבתי על הספה ופתחתי את הפרינגלס בהתרגשות. ממש טקס! כבר הרגשתי שמחה בלב עוד לפני שטעמתי. אני הולכת לאכול את הדבר הכי טעים בעולם! ואז, אכלתי. וזה היה..

ממש לא מרגש.

סתם תפוצ'יפס. קצת מלוח מדי, לא בדיוק הטעם שזכרתי, ורחוק מאוד מלהיות הדבר הטעים ביותר בעולם. אכלתי עוד קצת והחזרתי לארון. ככה, באדישות. החשק עבר.

אז מה קרה פה בעצם? הפכתי אוכל שהתחשק לי למשהו אסור. וככל שאוכל הוא יותר אסור, כך הוא הופך בראש שלנו ליותר מפתה.

מסקנה: אם מתחשק לנו ואוכלים החשק עובר.

אם מתחשק לנו ומתעלמים שוב ושוב, החשק מתגבר,

האוכל הופך למפתה הרבה יותר ממה שהוא באמת,

ואנחנו מתחילים להאמין שאנחנו חייבים להימנע כי אם נאכל ממנו לא נוכל להפסיק לעולם, נאבד שליטה. האמנם?