החטא ועונשו
"את יותר מדי טובה אלי"
"את לא מספיק קשה איתי"
"אני צריך שתנזפי בי שהייתי לא בסדר"
אלו חלק מהדברים שאומרים לי מטופלים, בעיקר חדשים, שמתחילים תהליך של שינוי הרגלים לאחר ניתוח בריאטרי.
אנשים שעברו ניתוח בריאטרי עברו הרבה דיאטות בחייהם, וחלקם ירדו ועלו במשקל פעמים רבות. לכן, שפת הדיאטה מושרשת אצליהם היטב: יש אוכל "אסור" ו"מותר", התנהגות "טובה" ו"רעה", ימים "מוצלחים" וימים ש"הרסתי". ויש גם השלכות - על התנהגות טובה מקבלים ירידה במשקל, ועל התנהגות רעה נענשים בעלייה במשקל + נזיפה מהדיאטנית.
אני רוצה להציע לכם נקודת מבט אחרת.
החלק הראשון - על התנהגות טובה מקבלים ירידה במשקל, לא תמיד נכון, ופירטתי על כך בפוסט "שיחות כבדות משקל" (למי שלא קרא מוזמנים לקרוא).
החלק השני - שעל התנהגות רעה נענשים, העלה בי הרבה מחשבות.
התחלתי לחשוב מתי זה קרה לנו, בני האדם, שמנים כרזים, שהתחלנו להאמין שכדי לעשות שינוי מישהו צריך לצעוק עלינו, לנזוף בנו, להביע אכזבה מאיתנו או אפילו לכעוס שלא עמדנו בציפיות שלו.
מתי למדנו שביקורת שלילית היא תגובה שמקדמת שינוי.
מתי התקבע בנו הצורך שינזפו בנו כדי שנתנהג אחרת.
אישית אני לא מאמינה שזה באמת עובד ככה . בעיניי, נזיפה וענישה אינה מקדמת שינוי, להיפך.
תסתכלו על ילדים למשל. מה יותר מקדם אותם לשנות התנהגות - ביקורת שלילית וצעקות, או הסבר פשוט של לקיחת אחריות ובחירה?
מה מעודד אותם להמשיך לנסות - נזיפה על כך שלא הצליחו, או חיזוק על זה שניסו ועידוד להאמין בעצמם ולנסות שוב?
אני לא טובה מדי. אני פשוט מאמינה שכשאנחנו מסוגלים להיות טובים כלפי עצמנו, לקבל ולא לשפוט את עצמנו, לסלוח לעצמנו, לאהוב את העצמי הלא מושלם שלנו, אז אנחנו טובים יותר, חזקים יותר, מוצלחים יותר.
וכשאנחנו לא מסוגלים להיות טובים כלפי עצמנו, אנחנו זקוקים למישהו שיעשה את זה בשבילנו. שיאמין בנו. שיראה מעבר ל"כשלון" הרגעי שלנו, שיראה אותנו, את הכוחות שלנו ואת ההצלחות שלנו.
אני מזמינה אתכם לחשוב:
מה בונה אצלכם תחושת מסוגלות, ומה הורס אותה?
מה מחזק אתכם ומה מחליש אתכם?
איך בונים מחדש אמונה שאני יכול אחרי שנים של כשלון?
