תהליך גמיש

אתמול יצאתי לעשות ספורט, והיה לי ממש קשה. הרגשתי איך אני לא מצליחה לעמוד במטרות שהגדרתי, שהגוף שלי נלחם, שזה לא נעים לי, שאני רוצה להפסיק. בקיצור, סבלתי.

אבל

לרגע לא עברה בי המחשבה שאם אני לא מצליחה באימון כמו שרציתי אז אני נכשלת. או שעדיף כבר לוותר על לעשות ספורט, כי מה הטעם אם אני לא מצליחה, עובדה, לא הלך לי טוב באימון היום.

לרגע גם לא עברה לי בראש המחשבה, שאם וויתרתי לעצמי באימון ולא עמדתי בציפיות שלי, שזה אומר שאני חלשה,

או שאין לי כוח רצון. או שאני לא שווה.

למה בספורט זה ברור מאליו

שזה תהליך, שלוקח זמן לבנות שריר, שיש ימים טובים יותר ופחות, שזה חלק מהדרך לא לעמוד בתכנית לפעמים? למה כשלספורטאים יש אימון לא טוב

הם לא חושבים לפרוש?

מה שאני בעצם שואלת זה - למה בספורט זה ברור ובשינוי הרגלי אכילה זה לא? למה כשאנשים עושים דיאטה, זה חייב להיות כל כך שחור לבן, כל כך נוקשה? למה כשעומדים מול קושי ולא עומדים ביעדים שקבענו, בספורט זה אומר שננסה שוב באימון הבא, ובאכילה זה אומר שאין טעם להמשיך ושעדיף לוותר?

למה בספורט זה אומר שכל פעם שהתאמצנו בנינו שריר והתקדמנו, ובאכילה זה אומר שאם לא אכלתי כמו שתכננתי אז נכשלתי, אז אני חלשה, אז לעולם לא אצליח? למה בספורט ברור שזו השקעה לטווח ארוך, ובאכילה אם לא יורדים 2 קילו תוך שבוע זה סימן לפרוש?

מה שאפשר ללמוד מספורט על תהליך שינוי הרגלי אכילה, זה שגם בימים קשים שלא הצלחתי לאכול כמו שתכננתי, עצם זה שאני מנסה שוב למחרת, או אפילו בארוחה הבאה, זה לא כשלון או חולשה, זו הדרך, זה השריר שצריך לאמן.

וזה בדיוק ההבדל בין להיות מתוסכל ולפרוש, לבין להרגיש שאני עושה שינוי. ההבנה שזה התהליך האמיתי

תהליך גמיש, לא נוקשה מדי, כזה שבכל יום בוחרים להמשיך, ולא כזה שכל ארוחה היא הכל או כלום. כזה שמורכב במהותו מימים טובים יותר או פחות, אבל התוצאה נמדדת באורח חיים,

ולא במשקל השבועי.

בספורט, כמו בתזונה, הדרך הכי טובה להצליח היא להיות מוכנה לא להצליח לפעמים בלי לשבור את הכלים.

אתם מוכנים לדרך הזו?