top of page

על מדרגות והצלחות קטנות


תמיד כשאני מגיעה לקליניקה שלי שנמצאת בקומה השלישית,

אני עולה ברגל 3 קומות למרות שיש מעלית.

למרות שזה כאילו לא באמת משנה,

כמה צעדים על פני יום של ישיבה,

למרות שזה מאוד מפתה

להגיע כבר ולהתחיל ביום העבודה.

למרות שלפעמים אני ממהרת,

למרות שלפעמים אני עייפה,

אני תמיד עולה במדרגות,

טוב, כמעט תמיד, 90% מהפעמים לפחות.


יש משהו בלעשות צעדים פשוטים,

בלהשיג הצלחות קטנטנות,

שמצטבר בסוף היום להרבה,

וממלא לי כמה מגירות:

את המגירה של "אני יכולה"

את המגירה של "יש לי כוחות"

את המגירה של "אני מצליחה למרות שקשה"

את המגירה של "אני יכולה לעשות גם וגם בחיים"

את המגירה של הגאווה,

ואת המגירה של המסוגלות,

את המגירה של התודה לגוף על היכולת ועל הבריאות.


60 מדרגות פשוטות (ספרתי!),

שכל כך קל לוותר עליהן בלחיצת כפתור במעלית

ממלאות לי כל כך הרבה מגירות.


ככה זה גם בתהליכים ארוכים של ירידה במשקל:

כשהדרך נראית ארוכה וכמעט בלתי אפשרית -

מתחילים בצעדים קטנים,

בלמלא מגירות קטנטנות וריקות,

בלהגדיל את תחושת המסוגלות,

בלבנות, צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה,

את הידיעה שאני בדרך ליעד,

ושגם אם לא השגתי עדיין את המטרה,

הצלחתי להתקרב אליה בכמה פסיעות,

וזה כבר הרבה,

לפחות אם סופרים את זה במגירות מלאות <3


*התמונה מהטרק של סובב המון בלאן שעשיתי ב 2018, שכלל המון עליות וירידות,

והתכוננתי אליו (נחשו איך) בלטפס המון מדרגות.. :-)

כל המאמרים