מכללת ספירת הקלוריות ואקדמיית הטיפים

היום שלי התחיל מוקדם בבוקר במחקר באסותא,

והסתיים רק עכשיו אחרי קליניקה של מטופלים. אני אוהבת ימים של עשייה.

אני גם מצליחה להביט על זה מהצד ולהזכיר לעצמי

כמה אני ברת מזל שאני אוהבת את מה שאני עושה.

כל כך הרבה אנשים קמים ליום עבודה ארוך ומתבאסים.

אצלי זה כבר לא ככה שנים.

הצלחתי להגשים את השילוב בין האהבה שלי למדע ולרפואה

לבין האהבה שלי לאנשים.

יש לי גאוות יחידה ולפעמים רצון לצעוק אותה שכל העולם ישמע. יש לזה כמובן מחיר.

האהבה שלי למקצוע היא קצת קנאית, וכשדורכים עליו אני נפגעת ואפילו לוקחת את זה אישית, למשל כשאומרים על דיאטניות שהן רק יודעת לתת רק תפריט. אני מדמיינת לעצמי מה עובר בראש לאנשים, אולי הם חושבים שיש איזו אקדמיה ללימודי תזונה

שלומדים בה לספור קלוריות ואז מקבלים תעודה?

או מין אקדמיית "טיפים" כזו,

שמלמדים אותך לענות לשאלות במסדרון

כמו איך להוריד את הבטן אחרי הלידה? הרי היום כל אחד שרוצה הסבה או שבעצמו הרזה,

עושה קורס ערב ומיד פותח קבוצת הרזיה

בה הוא נותן לאנשים הנחיות תזונה,

אז כמה קשה כבר יכול להיות ללמוד להיות דיאטנית?

האמת היא שללמוד להיות דיאטנית

זו אחת מההכשרות האקדמיות המקצועיות והתובעניות ביותר,

שמוציאה אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אבל הסטיגמה הישנה

על הדיאטנית סופרת הקלוריות ואוהדת החסה

נדבקה ולא ירדה,

ועם זה, אני מודה, קשה לי נורא.

אז לא אני לא נותנת טיפים, ולא סופרת קלוריות, ואין לי מתכונים מי יודע מה. אבל למדתי לעומק איך פועל גוף האדם, ואני עוד לומדת (כי זו למידה אינסופית) איך פועלת הנפש, ובכל פעם שמתיישב מולי מטופל, אני סקרנית ללמוד את הפיזיולוגיה שלו ואת הנפש שלו, כדי שאוכל לחבר, לשפצר, לבנות מחדש, ולהרגיש שהוא יצא קצת יותר זקוף ממה שהוא נכנס, ושהוא יחזור לפגישה הבאה קצת יותר בריא ממה שהיה כשהלך, ולזה יש יותר ערך מכל עבודה אחרת שהכרתי בחיים. ולא, לא לומדים את זה באוניברסיטה של החיים. גם לא משיטוט באינטרנט או מקריאה בעיתונים. לומדים את זה בשנים של הכשרה מקצועית