על התמכרות וגמילה



בזמן האחרון כולם בגמילה. מתנקים.

מעין ניקיונות פסח רק בתזונה,

אבל כאלו שעושים אותם במשך כל השנה.

תתארו לכם לעשות כל יום תריסים. אלוהים אדירים.

אז יש דיבור כזה, שאנחנו מכורים.

מכורים לסוכר, מכורים לגלוטן, מכורים לשמרים.

ובגלל זה אנחנו צריכים להיכנס לתכניות גמילה.

כאלו שנארזות באריזה יפה של ניקוי ושליטה.

אני רוצה להציע לכם הסתכלות קצת שונה.

תתארו לכם שככה נגדל ילדים:

מיכל (או כל שם אחר של ילדה\נערה) הולכת ברחוב,

היא עוברת ליד מאפיה, במדף החטיפים בסופר, בחנות הגלידה,

ובכל אחד מהם היא שומעת קול שאומר לה-

מיכל, לך זה אסור!

את מבינה, אין לך שליטה.

אם תתחילי לאכול מזה, את לא תצליחי לעצור.

וחוץ מזה שזה רעל.

אז מה אם אנחנו גדלנו על זה,

אז מה אם כולם מסביבך אוכלים את זה,

בשבילך זה אסור! את שומעת?

אסור לך סוכר,

אסור לך לחם,

בטח שלא חלה,

ואל תסתכלי אפילו על העוגה.

את מכורה.

ואם תתחילי לא תצליחי להפסיק.

את הרי יודעת שאין לך שליטה.

הייתם מדברים ככה לילד\ה שלכם?

איזה מן דור מוזר אנחנו.

גידלנו את הילדים שלנו בתחושה שהכל בהישג ידם.

שהם יכולים להצליח בהכל.

שהשמים הם הגבול.

שלא יפחדו לנסות.

שיאמינו בעצמם.

ובמקביל אנחנו בעצמנו מסתובבים עם אותו הקול שמדבר למיכל,

זה שאומר כל הזמן - לך אסור! אין לך שליטה! תתרחקי! זה רעל בשבילך!

אם הייתי יכולה,

הייתי לוחשת למיכל באוזן השנייה

הי מיכל,

אל תפחדי.

את יכולה.

מותר לך.

יש לך בחירה.

אלו החיים שלך,

ואת לא מכורה.

לרצות אוכל מתוק זה אנושי.

אכילה היא הנאה לגיטימית.

והתחושה שאין לך שליטה,

זה רק כי ככה אמרו לך.

אבל אני מאמינה בך מיכל,

את יכולה.

לאכול קצת לחם,

וקצת סוכר,

וקצת עוגה.

אני יודעת, אני יודעת

מדברים עכשיו על זה שכולם מכורים

שסוכר זה רעל, ואסור,

ושאין דבר כזה קצת,

בטח לא למי שאין לו שליטה, כמוך.

אבל אני לא מאמינה בזה.

10 שנות ניסיון טיפולי ושני תארים מדעיים,

אלפי שעות שיחה עם מטופלים,

מאות שעות של קריאת מחקרים,

ואני עדיין

מאמינה באנשים.

שהשמים הם הגבול,

שהם יכולים ללמוד לעשות הכל,

שמגיע להם שתהיה להם בחירה בכל דבר,

ובעיקר באוכל.

והכי חשוב - אני מאמינה בהנאות הקטנות של החיים.

וכן, גם סוכר זו הנאה (אפילו שמלא עגבניות וירטואליות נזרקות לכאן עכשיו).

זו אפילו הנאה אנושית.

ונכון שבכל הנאה מופרשים הורמונים שמעוררים תחושת תגמול חיובי

וגורמים לנו לרצות לחזור על הפעולה שוב ושוב,

ושבסוכר מנגנוני התגמול החיובי מזכירים תגובה לקוקאין,

ועוד שלל הסברים מדעיים לתיאוריה שאנחנו מכורים.

אנחנו לא.

אבל אנחנו כן שטופי מוח,

על ידי תרבות שמצד אחד מעודדת אותנו לצרכנות מוגזמת,

ומצד שני מפצירה בנו למינימליזם תזונתי.

ואנחנו, מתנדנדים כל הזמן בין שתי קצוות הקיצון:

הצד של הימנעות מוחלטת,

והצד של איבוד שליטה.

אני מזמינה אתכם לחפש את האמצע,

ובטוחה שאפשר ללמוד אותו

וללמד אותו כל אחד שמוכן לאזור אומץ,

ולהשיג שליטה אמיתית על האכילה שלו.

לא מתוך גזירות סגפניות ואיסורים,

אלא מתוך אומנות הבחירה.

בעדינות,

בהכלה,

בקבלה.

בהבנה.

ובהרבה אהבה.


0 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.