לא מגיע לי לאכול



לא מגיע לי לאכול.

זה מה שהיא אמרה לי אתמול.

למה לא מגיע לך לאכול? שאלתי אותה.

לא מגיע לי כי הייתי עצלנית ולא יצאתי להליכה היום.

לא מגיע לי כי הייתי חזירה ואכלתי שטויות בסוף השבוע

למרות שהבטחתי לעצמי שלא אגע בשום דבר משמין.

אז לא מגיע לי לאכול היום.

לא מגיע לה לאכול. ככה היא אמרה לי.

ישבתי מולה והיא נראתה לי ממש עצובה.

כאילו שמה את עצמה בעונש בפינה.

לא מגיע לי לאכול.

המשפט שלה הדהד בי גם אחרי שהיא הלכה.

לא מגיע לי לאכול.

לא מגיע לי..

רציתי להגיד לה שמגיע לה לאכול

כי הלב שלה פעם כל הלילה והזרים דם בגוף,

כי הריאות שלה הכניסו חמצן ואפשרו לה לנשום

נשימות איטיות וקצובות של שינה עמוקה.

רציתי להגיד לה שמגיע לה לאכול

כי הגוף שלה קם בבוקר ונעמד על הרגליים,

והלך לחדר הילדים והעיר אותם בחום אימהי,

כי הידיים שחיבקו אותם והכינו להם כריכים לבית הספר,

בישלו אחר כך במשך שעות לכל המשפחה ארוחה חמה,

ובשבת היא, הגוף שלה,

אירח את הילדים והנכדים והאחים וההורים,

חיבק ונישק ובישל ואפה וכיבד ופינה וניקה והקשיב ודאג ונתן עצה,

ואחרי שכולם הלכו

היא, הגוף שלה,

המשיך לנקות ולסדר ולכבס ולגהץ ולשטוף ולייבש,

וכל הבית עמד מתוקתק וריחני

וכולם סביבו היו שבעים ומרוצים,

כולם טופלו

חוץ מאחת

שלא נשאר לה עוד

זמן או מקום או כוח או רצון

כדי לטפל בעצמה.

לא מגיע לה.

פתאום נזכרתי בסבתא שלי זיכרונה לברכה,

סבתא טובה, ניצולת שואה,

איך כשהיינו באים הנכדים לבקר העיניים שלה נצצו.

תמיד הייתה הולכת למטבח וחוזרת עם בונבוניירה ממולאת בליקר דובדבן,

היא אמרה לנו "תאכלו, תאכלו",

ולא יכולתי שלא לאכול

למרות שלא היה לי טעים

כי ראיתי את הברק שלה בעיניים,

וזה עשה אותה כל כך מאושרת כשהנכדים אכלו.

את הכל הייתי אוכלת בשבילה

כי יותר משהיה לי לא נעים לאכול

היה לי לא נעים להגיד לא לאוכל שלה.

סבתא שלי, ניצולת השואה,

דאגה תמיד שיהיה אוכל כשאנחנו באים

וזה החזיק אותה בחיים, לדעתי, די הרבה זמן.

להאכיל זה כוח עוצמתי, נותן חיים.

לפעמים אנחנו שואבים אותו מלהאכיל אנשים אחרים,

לפעמים אנחנו שואבים אותו מלהאכיל את עצמנו,

גם אם בהגזמה.

אז כשאמרה אתמול שלא מגיע לה לאכול,

הרגשתי שמשהו בה מונע מעצמה חיים.

ואולי, מכל החיים שהעניקה לאחרים סביבה

לא נשאר לה עבור עצמה.

לא מגיע לי.

רציתי להגיד לה שמגיע לה לאכול,

כל כך כל כך מגיע לה,

אבל כל מה שהצלחתי להגיד לה זה

שזו אמירה נורא קשה,

ושעצוב לי לשמוע שככה היא מרגישה.

גם אחרי שהיא הלכה נשארתי עצובה,

אולי בגלל סבתא

אולי בגללה.

כשהגעתי הביתה לארוחת הערב

אכלתי

גם בשבילה.


0 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.