הפחד הגדול מכולם



אתמול היא הגיעה אליה למרפאה וישר ראיתי עליה שהיא לא שקטה.

כששאלתי מה שלומה ענתה בדיבור מהיר:

אני חושבת שאני בסדר, אבל אני חייבת לדבר איתך על משהו נורא מדאיג שקורה לי לאחרונה.

מה קרה? שאלתי אותה, ובראש שלי כבר רצות מחשבות (אולי סיבוך בניתוח, אולי הקאות, אולי התעלפה ברחוב, אולי חייבים להוסיף ויטמינים. אני חייבת לשמור עליה.. אבל ממה?)

תראי, היא אומרת, בזמן האחרון אני מרגישה שמשהו קורה לי. זה התחיל בקטנה אבל עכשיו זה מתגבר, זה תוקף אותי פתאום באמצע היום ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני ממש מפחדת מזה, מפחדת שזה יתגבר, אני לא יודעת מה לעשות כשזה קורה לי. למה זה קורה לי?

מה קורה לך? שאלתי בדאגה,

והיא ענתה בחצי גמגום חצי מבוכה:

אני..

זה פתאום הופיע..

לא יודעת מאיפה..

אני פשוט

רעבה.

היא חודשיים אחרי ניתוח בריאטרי, ולראשונה החלה להרגיש שוב רעב.

הסתכלתי עליה והפחד הציף אותה. היה נראה שהיא נלחמת באיזה שד רע.

לפעמים, היא המשיכה וסיפרה לי בחצי גאווה חצי כשלון, אני מצליחה להתגבר על הרעב ולא לאכול. אבל לא תמיד אני מצליחה.

פתאום נהיה לי נורא עצוב. חשבתי על כל המסרים שהיא קיבלה, שכולנו קיבלנו, בדיאטות במהלך החיים. איזו שטיפת מוח מסכסכת עברנו נגד הגוף שלנו:

"אם את רעבה - שתי 2 כוסות מים כדי שזה יעבור".

"דלגי על ארוחת הבוקר כדי שלא יפתח לך התאבון".

"פחמימות זה משמין. אל תגעי בהן".

"רעב גורם לך לרצות לאכול ולכן רעב הוא דבר רע".

"תאבון גורם לך לחשוק באוכל ולכן תאבון הוא דבר בזוי".

"אסור לך לרצות לאכול, בטח שלא לחשוק באוכל. את שמנה כי את אוהבת כל כך לאכול. תבחרי - או להיות רזה או ליהנות. אי אפשר גם וגם.

ואם הגוף מסמן לך שהוא רעב, פשוט תשתיקי אותו. זה אותו הגוף שלא נסגר עליו הג'ינס מהתיכון זוכרת? לא מגיע לו שתקשיבי לו בכלל".

כשהייתי דיאטנית בתחילת דרכי, חשבתי שהתפקיד שלי הוא להגיד לאנשים מה לאכול. אבל היום, אני כבר לא יכולה שלא להיכנס איתם יחד לשטף המחשבות והרגשות שלהם. רק ככה אני מרגישה שאני יכולה באמת לעזור להם.

אז אתמול כשהיא הגיעה אלי, נכנסתי איתה לעין הסערה. לפחד מהרעב הגדול, זה שישאיר אותה חסרת שליטה ויחזיר אותה להיות שמנה.

וככל שהתקרבנו לרעב והעזנו להסתכל עליו, ככה הוא נהיה יותר קטן.

תראי, אמרתי לה, הוא בסך הכל מסמן לך שבמקום להסתכל על השעון את יכולה לסמוך עליו שיזכיר לך מתי לאכול. הוא עובד איתך, לא נגדך. אין לו מפתחות לפתוח לך את השרוול ולהגדיל לך את הקיבה. הוא לא יכול לאפשר לך לאכול עד אינסוף. הוא גם לא יכול לבטל את תחושת המלאות והשובע. גם היא, כמו הרעב, לגמרי שלך, ורק את בוחרת אם להקשיב או להתעלם.

רעב הוא כמו צמא כשצמאים. כמו פיהוק כשעייפים. כל כך טבעי וחכם ובריא שכבר שכחנו איך זה מרגיש.

לפני שהלכה, אמרה שהבינה שלפחות היום, לפחות עכשיו, היא בטוחה, ואין שום דבר שיכול לגרום לה לאבד שליטה. בינתיים.

ואני נשארתי עם השאלה - מתי הפסקנו להקשיב לגוף שלנו והכרזנו עליו מלחמה?


0 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.