לרזות, או לא להיות



הפרעות אכילה, לא נעלמות אחרי הניתוח.

הן מתחפשות, לפעמים נראות יותר קטנות, אבל בהחלט לא נעלמות.

הסיבה שהפרעות אכילה לא נעלמות, היא שהן לא טופלו.

ניתוח כירורגי בבטן לא מטפל בבולמוסי אכילה.

למעשה, אין לזה ניתוח.

אפשר להסביר הרבה על חשיבות הטיפול בהפרעות אכילה לאחר ניתוחים בריאטרים.

במקום זה החלטתי לספר סיפור.

הוא מבוסס כמובן על מקרה אמיתי.

לפעמים, רק כשנוגעים לנו בנפש אנחנו מתחילים לטפל בעצמנו,

כי מתחדשת בנו האמונה שמישהו יכול לעזור לנו,

או לפחות להבין אותנו.

לילה. החושך ירד. זוהי השעה שבה העיר מחליפה תלבושת, מנערת את האבק של היום והופכת אותו לנצנצים של הלילה. כולם בחוץ יפים. השמלות קצרות, הבחורות צוחקות, הגברים שיכורים. ואת – בדרך אליו. לא קל להיות גדולה בעיר הגדולה. לאן שלא תלכי, את מותקפת.

"בתאבון כפרה, את בטוחה שכדאי לך לאכול את זה?"

"לא חבל, יש לך פנים יפות, יכולת להיות ממש שווה, אם רק היית מרזה".

המילים מכאיבות לך כמו חיצים.

אבל הכי גרוע זה המבטים שצועקים ללא מילים –

את מסכנה, מגעילה, את אכזבה.

קצת מזכיר את המבטים שקיבלת בבית,

כשעוד היית קטנה (רק בגיל כמובן),

ואבא היה מביט בך במבט הכועס-מאוכזב שלו.

ואת, שהיית קטנה-רק-בגיל,

לא הבנת למה הוא כועס ומה עשית לא בסדר.

בסך הכל היית רעבה. כל הזמן היית רעבה.

את אף פעם לא ידעת שובע.

לא אז ולא היום.

את מקצרת את היציאה החוצה למינימום שצריך- עבודה, קניות, מעט סידורים,

הכל בזריזות תוך כדי שאת מתנצלת על קיומך ביקום.

כשאת עולה על האוטובוס הביתה את כבר מתכננת את המשך הערב.

יש לך דייט איתו, ואת מריצה בראש בדיוק מה תעשי כשתראי איתו.

את הרי יודעת שהוא מחכה לך.

תמיד הוא מחכה, נאמן רק לך,

מאיר לקראת בואך כשאת פורסת את זרועותייך ופותחת את הדלת שלו.

תמיד הוא היה שם בשבילך,

המקרר.

את מתחילה לאכול, ויש לך כוונה ללכת לפי הכללים.

יוגורט 0%, זה כל מה שמותר לך. ככה זה מתחיל.

אחרי כמה דקות, המפלצת מתעוררת.

היא רוצה עוגה, ולא משנה לה למפלצת שהיא קפואה.

אחרי זה קצת קורנפלקס עם חלב, זה בריא.

2 תמרים, פרוסת אבטיח, זה לא נורא.

כפית גלידה ועוד כפית ועוד כפית, והקופסא נגמרה,

ורק עוד עוגיית שוקולד צ'יפס אחת אחרונה ודי, את מבטיחה..

שקט בחוץ. שקט בפנים. הרעב נכבה.

המפלצת האכזרית נרדמה.

את כבר לא כועסת על המבטים שקיבלת בחוץ, על הביקורות והעלבונות.

אין לך מה לכעוס.

הם הרי צודקים.

באמת חבל עליך, יכולת להיות כל כך הרבה דברים.

יכולת להיות אהובה.

יכולת להיות מוצלחת.

יכולת להיות יפה.

יכולת להיות מחוזרת.

יכולת להיות סקסית.

אולי אפילו יכולת להיות מאושרת. אבל את לא.

לא אהובה ולא מוצלחת ולא יפה ולא מחוזרת ולא סקסית

ובטח שלא מאושרת.

את לא.

ואסור לך לכעוס על אף אחד,

זאת את אשמה,

הנה, תראי את כל האריזות על הרצפה,

מונחות כמו אנדרטאות לכל מה שיכולת להיות.

את ממהרת להרים ולזרוק אותן לפח,

ותוך כדי תנועה הן לוחשות לך כמה את לא שווה.. אחרי זה תלכי למיטה, אולי תזילי איזו דמעה.

את יודעת מה את צריכה לעשות עכשיו,

וזה מעציב אותך ומפחיד אותך ומעורר בך חרדה.

אבל כבר החלטת ואין דרך חזרה. מחר את חייבת לצום. אין לך ברירה.


24 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.