המירוץ לפסגה



לפני כמה וכמה שנים, אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון, טסתי לטיול בדרום אמריקה. אחד המקומות בהם טיילתי היה צ'ילה, שם הגענו לעיירה פוקון. בחמש לפנות בוקר התייצבנו בעמדת היציאה. המטרה: טיפוס לפסגת הר הגעש המושלג ויאריקה.

קיבלנו ציוד (נעליים, משקפי שמש, דוקרנים לשלג וגרזן) והתחלנו בעלייה. הדרך הייתה ארוכה, עולים לאט ובזיג-זג כי המדרון תלול, ככל שמתקדמים השלג עמוק יותר והאוויר דליל. לאחר כמה שעות עצרנו לאכול מעט והמשכנו בטיפוס. כשכבר היינו לא רחוקים מהפסגה, אחד המדריכים עצר ואמר שכדי שנספיק לעלות ולרדת חזרה לפני החשכה צריך להגביר את הקצב, ושכל אחד יחליט - האם הוא מצטרף עד לפסגה בקצב טיפוס מהיר או נשאר איפה שהוא. התלבטתי. הייתי עייפה ולא בשיא הכושר. הרגליים כאבו והיו כבדות, הבטן כאבה והעייפות הייתה מורגשת.

מצד שני, מה, לא אגיע לפסגה? הרי זו הייתה מטרת הטיפוס! מה זה שווה אם לא השלמתי את המשימה? לא היה הרבה זמן להתלבט, ואני החלטתי שאני "נכנעת" לעייפות ו"מוותרת". נשארתי עם עוד כמה אנשים בעוד שאר הקבוצה המשיכה בטיפוס. מה עכשיו?

הסתכלתי לאחור (לראשונה מאז תחילת הטיפוס) וצפיתי בנוף עוצר נשימה. פתאום קלטתי שאני בגובה פסגות ההרים שממול ואפילו מעליהן. הנחתי את התיק שעלי והתחלנו לזרוק שלג ולהצטלם. סוף סוף היה אפשר לעצור ולהנות מהרגע. ואיזה רגע הוא היה!

ולמה אני מספרת את כל זה? כי החיים, הם לא רק מטרות ויעדים (ומשקלים).

המחשבה שאם לא הגשמתי את המטרה והגעתי ליעד המסע לא שווה כלום, לא רק שהיא מוטעית ביסודה, היא גורמת לנו לפספס את כל ההנאות שבדרך.

לקבל את עצמי כמו שאני ברגע הזה בלי להצטער שלא השגתי יותר - זוהי לא כניעה, אלא החלטה מודעת לעצור, להביט לאחור על הדרך הארוכה שעשיתי ולטפוח לעצמי על השכם על כל מה שעברתי. וכמה אוויר לנשימה יש ברגע הזה..

בתמונה: אני ברגעי ה"וויתור", זורקת שלג על (כמעט) פסגת הר הויאריקה.


20 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.