אנושיות לא מושלמת, כמו כולם


אני נוהגת לשתף כאן לפעמים מחיי היום יום שלי.

למשל על איך הצטרפתי לקבוצה ריצה למרות שאני (עדיין) שונאת לרוץ,

על איך אני מתכננת את הארוחות שלי בקפידה למרות ש(לפעמים) ממש מתחשק לי ג'אנק פוד, או על איך התבשיל שהכנתי נראה נפלא למרות ש(לעיתים) הוא משקית מוכנה.

שמתי לב, שלמרות שהמטרה שלי בפוסטים היא להראות את הדרך לאורח חיים בריא,

מה שאנשים באמת מתחברים אליו הוא הקושי, והמרחק מהשלמות או מהשאיפה אליה.

הגילוי שהדרך לאכילה בריאה כוללת גם חשקים לצ'יפס, שהדרך לספורט שגרתי עוברת ברצון להישאר על הספה מתחת לכרבולית החמימה, ושהדרך לאוכל בריא וזמין עוברת דרך הרבה קיצורי דרך, הוא גילוי משחרר ומחבר בו זמנית.


לא סתם החדשות מלאות בדברים עצובים ורעים.

הטבע האנושי נוטה להתחבר יותר דרך קושי מאשר דרך כל דבר אחר.

רגשות חיוביים הם לא גורם מוטיבציה מספיק חזק.

רגשות קשים לעומת זאת - עצב, תסכול, בושה, תחושת כשלון,

הם מכנה משותף שיכול לחבר בין אנשים כמו מטה קסמים.

הידיעה שעוד מישהו חווה קושי כמו שלי,

יכולה להפוך תחושת תקיעות איומה לתחושת שייכות נסבלת.

יש עוד כמוני, אני לא חסר תקוה.


היום אני יודעת כמה חשוב לשתף בקשיים,

להראות שהדרך היא לא ורודה,

שאין בה רגע אחד של התפכחות שאחריו הכל נהיה קל ופשוט.

הדרך רצופה מהמורות, וגם החכמים והמנוסים שבינינו יפלו בהן, הו כמה שקל ליפול בהן.

אני יודעת, נפלתי לא מעט. אבל אתם יודעים מה, כשאנחנו בתוך הבור אי אפשר באמת לראות כלום. חשוך שם.

רק כשיוצאים ממנו, אפשר להרים את העיניים ולגלות שלא היינו שם לבד.

ואז, מתגלים דברים מופלאים:

שהשמנה היא לא חולשה, הרי כל כך הרבה אנשים חזקים מתמודדים איתה.

שקושי בדחיית סיפוקים הוא לא כשלון התנהגותי, הוא טבע אנושי.

שחשקים הם לא פגם, הם מעידים על זה שאנחנו בני אדם.

שלהיות רעב זה לא דבר רע שצריך להילחם בו,

זו פיזיולוגיה תקינה שאפשר ללמוד איך להתנהל אותה.

ש"לאכול כמו חזיר" ואז לשנוא את עצמך זו התנהגות לא בריאה,

אבל היא יכולה להתרחש אצל אנשים בריאים בנפשם. הרגע בו נרים את עיניים מהבור

שהוא הביקורת העצמית על התנהגויות האכילה שלנו,

הוא הרגע בו נבין שכולנו רקמה אנושית אחת גדולה, והמרכיבים של הרקמה הזו - אנחנו, הם לא תמיד מופת ודוגמא. אנחנו לא תמיד הכי נחמדים ולא תמיד הכי יפים בטח שלא תמיד סבלניים וכמעט תמיד לא מבינים את מי ששונה מאיתנו. בזה כולנו דומים. ההבדל היחיד הוא שעל אנשים עם השמנה רואים. השמנה היא אחת מההתנהגויות היחידות שאפשר לראות גם כשהיא לא פעילה. זו התנהגות שאדם שמתמודד איתה סוחב על עצמו כל היום, כל יום,

כמיצג ראווה לעיניי החברה.

וזו חוויה כל כך קשה.

אבל כשהחברה שלנו תצא מבור הסטיגמה שהיא תקועה בו, והיא תצא ממנו אני בטוחה, היא תראה שעודף המשקל אומר דבר אחד ואחד בלבד: תראו כולם - התנהגתי באופן לא מושלם. אני עקבי בהיותי אנושי. בדיוק כמו כולם.

39 צפיות

הזמינו שיחת ייעוץ ללא התחייבות!

ריינס 18 | תל אביב (בית הרופאים קומה 3)

האתר נבנה ע"י לין - Lin.co.il

  • ערוץ היוטיוב שלי
  • פייסבוק
  • Instagram

© 2020 כל הזכויות שמורות ליפית קסלר.