המרדף אחר האושר

יום חמישי, 21:00 בערב.
 
 בערוץ 2 משדרים את טקס פתיחת המכבייה. אפשר להרגיש את האנרגיות המטורפות, האדרנלין והשמחה שבאוויר נכנסים לתוך הבית. זה כמעט מדבק.
 
 בערוץ 10 משדרים את סדרת הדוקו "כדור האושר" המדברת על כך שמאות אלפי ישראלים נוטלים ציפלרקס (כדור נוגד דיכאון וחרדה).
 
 אני מוצאת את עצמי מזפזפת בין שני הערוצים הלוך ושוב,
 
 מנסה לקלוט את הפער העצום.

איך זה יכול להיות שרגע אחד אנחנו כל כך מאושרים,
 
 ורגע אחריו נדמה שהאושר הוא רק נחלתם של אחרים?
 
 מה שבטוח,
 
 המחשבה על כך שאנחנו לא מספיק מאושרים
 
 גורמת לנו להרגיש מאוד עצובים.

זה שוב אותו העיקרון:
 
 would have
 
 should have
 
 could have
 
 כל מה שהיינו צריכים לעשות ולהרגיש, אבל אנחנו לא,
 
 וזה בפני עצמו גורם לנו להיות מדוכאים.

אם הייתי שואלת אדם בריא ונורמטיבי
 
 כמה הוא מרגיש מאושר ברגע הזה מ-1 עד 10,
 
 אחת לשעה, במשך יממה,
 
 הייתי כנראה מקבלת כמה מספרים שונים.
 
 אבל אם הייתי אומרת לו שהוא חייב להיות מאושר לפחות 8,
 
 אחרת החיים שלו ממש לא בריאים,
 
 אז הוא היה מתחיל להרגיש שמשהו ממש לא בסדר איתו,
 
 וכל 5 היה הופך לכישלון,
 
 כל 6 היה הופך ל-4,
 
 כל 7 לכמעט מספיק,
 
 וכל 8 לחרדה שתכף יעבור,
 
 ושוב הוא יהיה
 
 לא מספיק.

האם המרדף אחר האושר הוא זה שעושה אותנו כל כך עצובים?
 
 ובהשאלה לענייני המשקל-
 
 האם המרדף אחר הרזון הוא זה שעושה אותנו כל כך שמנים?

יכול להיות שאם לא היינו רודפים אחריו כל הזמן,
 
 היינו מגלים שזה בסדר
 
 להיות רעבים
 
 להיות עצובים
 
 לאכול לפעמים קצת יותר מדי,
 
 ולפעמים לאכול מה מתחשק ולא מה ש"צריך".

יכול להיות שאם היינו משחררים את מה ש"צריך",
 
 ומרגישים רק את מה שקיים ברגע הזה,
 
 היינו מגיעים למצב של אושר?
 
 לא אושר 8,
 
 אבל אושר נעים,
 
 רוב הזמן.
 
 ויכול להיות שהיינו מגיעים למשקל שלנו?
 
 לא משקל "8",
 
 אבל משקל שנעים לנו בו,
 
 רוב הזמן.

 מקור התמונה: סרטה של טליה פלד קינן "כדור האושר" http://bit.ly/2u2QqDQ