סיכום מרתון תל אביב מיוחד למי שלא רץ

לא רצתי אתמול מרתון. גם לא חצי. אפילו לא 10.

האמת היא שאני לא רצה בכלל. שנים אני מספרת לעצמי שהגוף שלי לא אוהב לרוץ.

אז למה אני כותבת על המרתון? כי לפני חודשיים נרשמתי לקבוצת ריצה.

רציתי להיות כמו האנשים האלה שקמים בחמש בבוקר לרוץ,

האנשים האלה שיש לי איתם יחסי שנאה-קנאה,

אלו שנפתחה להם צ'אקרת הריצה,

שגילו את האור שבלצאת מהבית לפני הזריחה,

מצוידים בשעון דופק וטייץ ממותג.

הם תמיד נראים לי מאושרים יותר.

אני שונאת אותם.

זה מקנאה, ברור שמקנאה.

אני יותר מהאנשים שגילו את האור מלהישאר בבית על הספה מצוידת בכרבולית מחממת וגלידה ממותגת (בן אנד ג'ריז במקרה ותהיתם).

אז נרשמתי לקבוצת ריצה לפני חודשיים, אבל לא רציתי לספר לכם עליה עדיין, כי חשבתי שזה וידוי שראוי להציג רק בפוסט מרגש עם תמונת ניצחון שלי רצה במירוץ,

מחזיקה במדליה ולבושה בטייץ. ממותג. ברור שממותג.

זה כמובן, עדיין לא קרה. ואני אפילו לא יודעת אם זה יקרה, אבל זה באמת לא מה שמשנה, כי מה שלמדתי ואני עדיין לומדת על עצמי בדרך (המיוזעת והמאוד לא פוטוגנית יש לומר. לא סתם את הכי יפה כשנוח לך), חשוב לא פחות מתמונת ניצחון מחויכת בטייץ ממותג. הדרך, היא השיעור האמיתי לחיים, וגיליתי שבכל ריצה אני עוברת כמה שיעורים.

אגב, זו אותה הדרך וכמעט אותם השיעורים, בין אם רוצים להתחיל לרוץ או לרדת במשקל. היא דרך של יציאה מאיזור הנוחות, דרך של מעברים בין תסכול לגאווה, דרך של התמודדות עם מי שאתה, מבלי לתת לחוסר עמידה רגעי בציפיות להגדיר אותך.

ובמקום בו יוצאים מאיזור הנוחות, מתחילה הלמידה.

בדרך הקצרה שעברתי למדתי שאני מעולה במניפולציות עצמיות. אם תגידו לי לרוץ עכשיו 5 ק"מ, אני אסבול בחצי הק"מ הראשון וכנראה אפרוש בשני. אבל אם אגיד לעצמי שאני צריכה לרוץ רק 10 דקות, באיזה קצב שאני יכולה, לאט ככל שיהיה, אז אני ארוץ גם 3 וגם 4 ק"מ, על אפי ועל חמתי אני ארוץ. לפעמים זה נראה שאני עושה דווקא. שאני לא רוצה לעמוד ביעד גבוה, הוא אפילו מכשיל אותי. אבל אני כן רוצה להכריז על יעד נמוך ולשבור אותו. זה מחזק אותי.

מאז שהצטרפתי לפני חודשיים לקבוצת ריצה, אני כבר לא מספרת לעצמי שהגוף שלי לא אוהב לרוץ. לא כי זה לא קשה לי, כי זה פשוט לא רלוונטי. אני גם לא מספרת לעצמי שארוץ מרתון.

אני כן מספרת לעצמי, שלצאת מאיזור הנוחות שלי ולחוות אתגרים, זה משהו שגורם להכיר את עצמי טוב יותר. אני לומדת כמה הרגשות שלי הם דבר משתנה: כעס, תסכול, מתח, חוסר חשק, תחושת עילוי וגאווה, וההרגשה שאני חזקה ויכולה לעשות כל מה שאני רוצה, הם רק חלק מהרגשות שאני חווה במהלך ריצה. וכשאני מרגישה שקשה לי וממש רוצה לעצור, אני נזכרת, שאם אפנה את הקשב למשהו אחר, כמו לנשימה או לציפורים שעוברות או לצורות של העננים, אז עוד דקה גם הרגש הזה יעבור, ואני אמצא את עצמי רצה ושוכחת שלפני רגע רציתי לעצור. כמובן, שגם הכאב והרצון לעצור שוב יחזור.

לפני חודשיים הצטרפתי לקבוצת ריצה, ואני לומדת בפעם הראשונה, כמה דמיון יש בין ללמוד לרוץ לבין ללמוד הרגלי אכילה. ובכל פעם שאני רצה ורוצה להפסיק, לעצור, לעבור להליכה, להיכנע, אני חושבת על המטופלת שעומדת עכשיו מול ההחלטה אם "לשבור את הדיאטה" ולאכול מכל הבא ליד מתוך תחושה של איבוד שליטה, וכמה גם בשבילה זו התמודדות שמלמדת כל כך הרבה על עצמה, על רגשות שבאים וחולפים, על מטרות גדולות שמרתיעות ויעדים קטנים שמחזקים.

בכל ריצה אני מתחזקת ולומדת על עצמי, מי אני ומה היכולות שלי, ובעיקר כמה סבל מפתח אותי, עד שאני יכולה שהוא ישאר לצידי, בלי לרצות שיעלם באותו הרגע, מתוך הידיעה שהוא זמני.

אז ברכותיי לכל מי שרץ אתמול במרתון ת"א, אני שונאת אתכם ואוהבת אתכם, וקצת הרבה מקנאה בכם. אולי בשנה הבאה אצטרף אליכם ואולי לא. זו ממש לא המטרה.

אני כאן כדי להוביל את המטופלים שלי במרתון שהוא חייהם, במאבק מול שנים של הרגלי האכילה והמון רגעים של חוסר נוחות, סבל ואכזבה, שאני מאוד מאמינה, שיכולים להפוך עם הכוונה נכונה לתחושות הנאה וגאווה, ושכל חוויה אחת כזו היא כל כך מעצימה, וזה בכלל לא משנה אם הגעתם ליעד שלכם, העיקר שאתם בדרך.

ממש כמו בריצה 🏃‍♀