FOOD FOMO - הפחד מהחמצה
למה אנחנו אוכלים יותר ממה שתכננו,
יותר ממה שהיינו רוצים,
ויותר ממה שהבטחנו לעצמינו?
יש שיקראו לזה הרס עצמי,
יש שיגידו שהם עושים לעצמם דווקא,
אבל רוב האנשים באמת לא מבינים למה.
הקדשתי לנושא הזה לא מעט מחשבה וקריאה.
אז ללא עיכובים נוספים,
תכירו את השחקן החדש בשכונה: FOOD FOMO.
מה זה? FOMO - Fear of Missing Out
הוא סוג של חרדה חברתית שמהותה פחד מהחמצה -
החשש להחמיץ חוויות מהנות שאחרים חווים.
שמתי לב שהחשש הזה קיים אצל אנשים רבים כשזה מגיע לאוכל.
החשיפה החוזרת והיומית למגוון ענק של מאכלים טעימים למראה,
שכולם מסביבנו קונים ואוכלים ומצלמים ומעלים לסטורי ולאינסטגם ולפייסבוק,
שמופיעים בכל ערב על מסך הטלוויזיה וגורמים לנו לפנטז עליהם,
שנראים כל כך קרובים וברי השגה ממש בהושטת יד,
שאנחנו פשוט חייבים לטעום מהם. מכולם.
אנחנו חייבים לנסות את הסופגניות המיוחדות,
חייבים לטעום את העוגה שהביאו לעבודה,
חייבם להכין את המנה שהראו בטולוויזיה,
חייבים לאכול במסעדה שהחברים ביקרו בה אתמול,
ובמאפיה שעברנו לידה והרחנו ממנה מאפים בריח חלומי.
ה FOOD FOMO לא מדבר על אוכל טעים אי שם מעבר לים,
הוא מדבר על האוכל שיכולתי להשיג ופספסתי,
על זה שקרוב אלי ובהישג ידי.
והיום - כל הזמן יש אוכל סביבנו.
אז אנשים מתהלכים בעולם כאילו הוא תפריט אחד גדול,
ואנחנו חייבים להזמין מהכל.
שלא נפספס משהו שווה שאחרים המליצו עליו,
שלא נפסיד הזדמנות לטעום,
שלא נרגיש החמצה.
אתמול הייתי בסרט ועברתי ליד דוכן המזון,
והיו שם פופקורן וחטיפים וגלידות ונאצ'וס,
ולמרות שלא התחשק לי מהם שום דבר,
הרגשתי קצת פספוס - מה, עד שאני בסרט, אני לא אוכל פופקורן?
זה אבסורד, ומצד שני כל כך אנושי,
שהסביבה מכתיבה לנו מה לאכול יותר מהצורך הפנימי.
ואולי, יש בזה צורך פנימי מסוג אחר,
לא זה של הרעב הפיזיולוגי,
אלא זה של המוח החברתי,
שרוצה מהכל,
שמנסה להתנהג כמו כולם,
ששואף לצבור חוויות וטעמים,
ושמפחד להישאר מאחור. או רעב.
מה שמגביר את ה FOOD FOMO
הוא שני דברים עיקריים:
1. סביבה וחשיפה למגוון גדול של מאכלים.
2. דיאטות כרוניות של הימנעות שיצרו חסכים.
לאנשים שעברו ניתוח בריאטרי,
ה FOOD FOMO מפותח במיוחד.
יש כל כך הרבה וויתורים שצריך לעשות,
והתחושה היא שכשאני בוחר לאכול משהו אחד,
אני מפספס את כל הדברים האחרים שיכולתי לאכול.
זה יכול להביא לתחושת החמצה,
ולרצון להערים על הקיבה,
ולאכול בכל זאת מהכל.
זה הרי חלק מהשמירה על האוטונומיה והבחירה אישית שלנו,
המחשבה שרק אני מחליט מה וכמה לאכול ומתי לעצור,
ואף אחד לא יגיד לי אחרת.
האבסורד הוא שהפחד מהחמצה,
מביא אותנו לרוב להפסד גדול יותר.
כי במחיר של חופש הבחירה,
או בבלבול של עודף הבחירה,
מי שבוחר שלא לאכול מפספס,
ומי שבוחר לאכול מהכל מפסיד.
איך לדעתכם בכל זאת, מנצחים?
ותרגיל קטן לסיום:
מה אתם רואים בתמונה - בחירה או פספוס?
על מה אתם חושבים,
על הטעם של זו שהייתם בוחרים,
או על כל אלו שלא בחרתם ופספסתם?
מקור התמונה: https://bit.ly/2Q7XDu1
